לחם רב (ל"לחם משנה") קמח

אלא במלבוש העליון ומה שאמר לו בדרך והודה לו החכם הנזכר פטומי מילי נינהו כדי שלא יצטרך להתיר התפירות ושמא בתוך כך תלך השיירא והשכרות אפי' שהוא פשיעה מ"מ הרי אומר החכם הנז' שהשכרות היה ביום והדבר לא נאבד אלא בלילה כל זה עלה בידי להעמיד דברי הרבנים נר"ו. ומ"מ אני אומר שאפי' יהיה טועה בשקול הדעת ויוכל ה"ר דוד לומר קים לי כהרא"ש והטור מ"מ כיון דאפי' למי שסובר כדעת הרא"ש איכא מאן דסבר דמה שאמר ביחיד שאינו מומחה וקבלוהו וטעה בשקול הדעת ישלם דוקא כשאין הבעל דין כאן אבל כשהבע"ד כאן מוציא ממנו כמו שכתב הטור בשם בעל העיטור ז"ל הוי כעין תרי ספקי בפלוגתא דרבוותא דכתב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו ח"ג בכמה פסקים דעל תרי ספקי מפקינן ממונא איברא דלא רצה הרב ז"ל הנז' לסמוך על טעם זה לחוד אלא בהצטרפות טעם אחר משום דדילמא שם פלוגתא דרבוותא חד הוא וליכא אלא חדא ספקא ועוד בנ"ד הבגד שנמס' ביד ר' דוד היה מחמת החכם כמ"ש החכם השלם כמה"ר שמואל עטוואש ובגזל בא לידו ואין כאן תפיסה כלל ולכך מוציאין ממנו וכדכ' הרב המובהק מהר"ר משה מטראני ז"ל. לכן אני אומר שהדין עם החכם ומה שבא בשאלה שנטל קנין פשיטא שאין זו כלום דהוי קנין בטעות וכן נראה מלשון המרדכי שכתב וטעה בדבר המצוי במשנה בפי' וכגון שטעה בדבר משנה אפי' הדיוט יכול לחזור בו דהוי קנין בטעות וחוזר ע"כ. ועוד מפורש הדבר יותר בפסקי הרב מהריב"ל ח"ג שכתב שם סי' ל"ב ומסתבר' דקנין לא מעלה ולא מוריד לאלומי אם טעה אלא מהני דאתמר התם בפ' זה בורר שלחו מבי רב לשמואל וכו' יע"ש א"כ ודאי דהקנין אינו כלום ומהך טעמא החרם והנדוי אינו כלום דהוא לא קבל אלא על דבר שהדין כך בלי טעות. הנלע"ד כתבתי: נאם המתאבק בעפר רגלי החכמים הצעיר וקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קפה שאלה ראובן שלח ליד שמעון ולוי י' בגדים וכתב להם שישלחום ליד יהודה ושמעון ולוי שלחום ליד יהודה כאשר נצטוו מראובן ובטרם הגיע הבגדים ליד יהודה בדרך נאבד בגד א' מיד החמרי' ובראות החמרי' אבידת הבגד נזורו אחור לשמעון ולוי כי יראו מגשת אל יהודה כי יגוש להם להתפרע מהם הבגד כדרך החמרי' הפורעים אבידתם לבעלים כש"ש. ונתפשרו החמרים ברצונם ולא תבעו הבגד מיד החמרים וגם נתנו כתב ידם לחמרים לבלתי יזיקם יהודה כלל וגם שיפרע להם החמרות משלם וכן עשה יהודה כאשר צוה משמעון ולוי והניחם ופרע להם החמרות ג"כ ועתה ראובן תובע העשרה בגדים בשלמות ויהודה משיב כי שמעון ולוי משלחיו לא שלחו לו רק ט' וגם כתבו לו שלא יתבע מהם שום דבר ושיפרע להם החמרות ושמעון ולוי אומרים כי החמרים אבדו הבגד וכבר הם מסרו עשרה ליד החמרים ומענין הכתב משיבין שכן נראה להם שלא פשעו החמרים באבדתו וראובן משיב שהחמרים היו חייבים לפרוע לו הבגד כש"ש והמה גרמו לו הנזק בזה ועתה יורנו מורנו מי יאבד הבגד הזה ואם יש לראובן זכות על שמעון ולוי או על יהודה או לא והאלהים יופיע ממרום קדשו ברכה ערוכה ארוכה כי תשפוט מישור בין איש לרעהו אמן: תשובה איברא דאם באנו לחייב לשמעון ולוי מפני שהיו יכולים לתבוע לחמרים אחר שבאו אצלם כיון שהם שומרי שכר והיו חייבים בדין וכיון שלא תבעוה נקראו שמעון ולוי פושעים בשמירתם. זו אינה טענה דודאי אחר שעשו שמעון ולוי מאמר ראובן ומסרו הבגדים ביד החמרים אין להם עוד דין שומרים וכבר כלתה שמירתם והרי הם ככל אדם ואינם מחוייבים לתבוע תביעת ראובן וא"כ מזה הצד הם פטורים ואם באנו לחייבם משום דמחלו לחמרים בנתינת הכתב להם שלא יזיקם יהודה והוה ליה כמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דחייב משום דינא דגרמי הכא נמי דכוותא היא שהרי כיון שכתבו ליהודה שלא יזיקם מחילה היא זו ולא עוד אלא אפילו יאמרו שראובן נתן להם רשות על כך אינם נאמנים אפילו אין כאן עדים שפטרו אותם כדכתב רבינו מאיר בתשובות השייכות לספר נזיקין סי' י"ב והביא ראיה מהא דפרק החובל דאמרו שם תני רבה בר בר חנה קמי' דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור והקשו שם כל כמיניה ותירצו בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה ואי איתא דהיכא דליכא עדים דקצץ הנטיעות נאמן לומר אתה אמרת לי לקצוץ במגו דלא קצצתי א"כ מאי דוחקיה לוקמיה בשור העומד וכו' לוקמיה בדליכא עדים על הקציצה והוא נאמן במגו אלא ודאי דאינו נאמן משום דאנן סהדי דאין אדם אומר לקצוץ נטיעותיו הכא נמי אפילו ליכא עדים שמחל להם לא מצי למימר אתה אמרת לי למחול במגו דלא מחלתי דאנן סהדי דאין אדם אומר למחול חובותיו: איברא דאיכא למידק על הך ראיה דעדיין קשה דלוקמוה דליכא. עדים דידעי אם זה השור עומד להריגה או זה האילן עומד לקציצה דהשתא אפי' רבינו מאיר מודה דמהימן לומר אתה אמרת לי במגו דלא קצצתי וכדכתב שם גבי אם אין העדים יודעים אם החוב פרוע או מהימן במגו משום דליכא למימר אנן סהדי דלא פטרו דאולי הוא פרוע וצוה לו לפוטרו הכא נמי אולי עומד לקציצה וצוה לו לקוצצו י"ל דשאני הכא דאפי' דליכא עדים סתמא דשור לאו להריגה קאי ואפילו אילן נמי סתמיה לאו לקציצה קיימא ולכך לא מהימן לומר אתה אמרת לי לקוצצו אבל שטר לפרעון קיימא ואולי אמר לו פרוע הוא ואמר לו לפוטרו א"כ נראה משם דאפי' היו טוענים שמעון ולוי ראובן צוה לנו לפוטרם אפילו דליכא עדים על הפטור לא מהימני. וגדולה מזאת נראה מאותה תשובה דהך שמעון ולוי דין מסור יש להם שכתב שם ואם אין עדים כמה היה החוב ישבע שמעון וישלם ומן המותר יפטר דבעי' היא אם עשו תקנת נגזל במסור ומסקא בתיקו ע"כ נראה כוונתו לומר דלא אמרינן דישבע ראובן כמה היה החוב ויפרעו לו משום דבעיא היא דפרק הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור או לא כלומר כי היכי דבגזלן נשבע נגזל ונוטל הכי נמי במסור ונמסר דנשבע נמסר או לא וכיון שכן אע"ג דהך שמעון הוי מסור כיון דאיבעיא לן התם וסלקא בתיקו וראובן הנמסר רוצה להוציא ממנו הממע"ה הרי נקראו מסור. איברא דאיכא למידק דא"כ דכמסור דיינת ליה איך ישבע על המותר הרי כתב הרמב"ם ז"ל דהמסור אין מוסרין לו שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן. ונראה לתרץ דאין זה ודאי מסור אע"ג דאנן מחייבינן ליה משום דאנן סהדי דהאחר לא אמר לו לפוטרם אין זו טענה מספקת לעשותו מסור גמור לפוסלו ומסתיי' דמפקינן מיניה ממונא וה"ק אע"ג דלפי דברי ראובן הוי מסור מ"מ אין לו לראובן לישבע וליטול אפי' לפי דבריו דהמוציא מחבירו עליו הראיה. כיוצא בדבר אתה אומר בתשובות הרא"ש הביאה הטור סימן שפ"ח ח"מ וז"ל רחל שטוענת את ראובן שמסרה ביד גוי והפסידה וקצת ביררה בעדים וכו' תשובה מה שתוכל לברר בעדים שהפסידה יפרע לו וישבע ראובן שאינו יודע כיון דסליק בתיקו אם עשו תקנת נגזל דמסור וכו'. והקשה שם הרב בית יוסף כי האי גוונא דאקשינן דאיך מוסרין לו שבועה וכתב שם דכשיעוין התשובה במקומה אתי שפיר דאין העדים אומרים שראובן מסרה אלא שהפסידה באותה תביעה ובאותה תביעה לא נתכוון למוסרה אלא כדי להוציא מידה ממונו. ועדיין קשה לי דאם כן איך קאמר כיון דסליק בתיקו וכו' הא לא הוי מסור ואם כן אע"ג דבמסור היו עושים תקנה הכא אין לעשות דלא הוי מסור אלא שיש לתרץ דהכי קאמר אף ע"ג דיהבינן לה לרחל כל טענתה דהוי מסור מ"מ אין לחייבו דהוי בעי' דלא איפשיטא והוא כעין שתירצנו מכל מקום למדנו מצד זה לחייב את שמעון ולוי כדכתיבנא. אך אמנה גם זו אינה טענה דלשון הכתב שכותב ליהודה שלא יוזק לחמרים אין זה לשון מחילה דאפשר לו לתובעם אחרי כן אלא שלפי שעה דחה את יהודה שלא יתבעם ולא דמי למוחל שטר חבירו אלא כאומר לו לא תבעם עתה אבל אני אתבעם אחרי כן: אבל מה שהיה נראה לחייב את שמעון ולוי הוא דנהי דלא מחלו מכל מקום גרמו היזק לראובן במה שיהודה היה תובעם והיה גובה מהם והם דחו ליהודה שלא תבעם והלכו להם החמרים ולא יוכל עתה בשום צד לגבות מהם ולכאורה נראת דיש לחייבם לפי השני חילוקים שכתב ר"י בדינא דגרמי הא' שהוא עצמו עושה ההיזק וברי היזיקה. הב' דההיזק בא לו מיד כמ"ש בפ' לא יחפור והביאם שם הרא"ש ז"ל שהוא מחלק בין גרמא דנזקין לדינא דגרמי ומאן דאית ליה הני שני תנאים נקרא דינא דגרמי לדעת ר"י לפי שני החלוקים. א"כ בנ"ד נמי הרי ברי היזיקה דהכי כתוב שם בתשובות השייכות בשם רבינו מאיר והביאה המרדכי פ' הגוזל ומשרים נתיב ל"ה ח"ב דאפי' היה ערב הגוי לג' ישראל וא' מהם פוטרו חייב לשלם לחבריו ואע"ג דמן הדין אין הגוי פטור כיון דלא פטרוהו כלם כל בידי גוים ברי היזיקה כמבואר שם וא"כ הכא ברי היזיקה מקרי ודמי למראה ממון של ישראל לגוים דכתב שם הרא"ש בפי לא יחפור דכיון דברי היזיקה משום דרשא דכתיא מכמר וכו' הוי כאלו עשה מעשה בעצמו ה"נ דכוותא היא והוי כאלו עשה מעשה בעצמו: גם החלוק הב' איתא דההיזק מיד בא לראובן כשנתנו לו הכתב שמעון ולוי לחמרים ואע"ג דאפשר לומר דאין ההיזק בא עד שיתנו הכתב החמרים ליהודה ודחי למאי דכתב הרשב"א בתשו' הביאה הרב ב"י בסי' שפ"ו דאם החזיר שמעון שטר פרוע ליד המלוה הוא פטור משום דאין ההיזק בא לו מיד בחזרת השטר משמע טעמו משום דעדיין צריך המלוה ליתבע ממנו ה"נ עדיין צריך הגוי להוליך הכתב ליהודה ואף ע"ג דבס"ס שפ"ח הביא הרב ב"י תשובת הר"ש בר צמח שנראה חולקת על הרשב"א גבי ראובן שלוה מעות מישמעאל בשטר והפקדו הישמעאל אצל שמעון וראובן פורע לישמעאל וצוה הישמעאל לשמעון שיחזירנו לראובן והוא לא כן עשה אלא מסרו לזקן הקהל וזקן הקהל מסרו לשר העיר ושר העיר תובע החוב מראובן ופטר שם לשמעון מפני שהזקן אינו מוחזק באנס דאי לאו הכי היה חייב משמע דחזרת השטר דיין ליה דינא דגרמי מ"מ לא שבקינן להרשב"א ועבדינן כהר"ש בר צמח. עם כל זה אומר דלא דמי כלל משום דבהא דהרשב"א איכא למשדי בה נרגא מההיא דשורף שטרותיו של חברו דהא התם גם כן אין ההיזק בא לו מיד עד אשר יתבע לבעל חובו ולא ירצה לפורעו וניחא לי הך קושיא דודאי בין בשורף בין בההיא דהרשב"א איירי דעם השטר בא ההיזק על כל פנים דבשורף אם אין שטר האחר הוא אלם ולא יפרע וכמו שכתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בהלכות חובל שצריך שבסבת כן יאבד חובו דאם אולי יפרע לו בלאו שטרא האי לאו ברי היזיק' הוא וגם במחזיר השטר הכי נמי דודאי על כל פנים יתבע ממנו המלוה דעד כאן לא פטרו הרשב"א אלא משום דאין ההיזק מיד משמע אף ע"ג דברי היזיקה אלא שהחלוק ביניהם דבנדון דהרשב"א ז"ל חסר כאן פעולה שצריך שהמלוה יתבע ממנו השטר וכיון שצריך לעשות פעולה לבא לו ההיזק א"כ עדיין לא בא אבל התם אין צריך לעשות פעולה לבא ההיזק דבשב