לחם רב (ל"לחם משנה") קמו

כי אורחה ר"ל שנגנבה באונס ולא פשע בה תדע לך דהרי הרמב"ם בפרק א' מהלכות שכירות כתב בלשון הרי"ף שכתב שם אם יש עדים ששמרה השומר הב' כדרך השומרים ונאנסה וכו' ומ"מ כתב בפרק ששי מהלכות שאלה ופקדון שומר חנם שהביא ראיה שלא פשע בה וכו' ואין אומרים שמא שלח בה יד קודם שנאבד משמע דמאי דקאמר בפ"א מהלכות שכירות כדרך השומרים ר"ל שלא פשע בה ונגנבה אבל אין לחוש שמא שלח בה יד וכן יש לפרש דברי הרי"ף רבו ז"ל וכמו שאנו צריכים לפרש לשון הרמב"ם נפרש ג"כ לשון הרי"ף דהכל לשון אי הוא ואע"פ שהרא"ש ז"ל לא פירש כן לשון הרי"ף מדברי ה"ה בפ"ה מהלכות שכירות נראה כמו שכתבתי שהסכים דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף ולפי זה אם יביא ראיה שנגנבה באונס אליבא דכ"ע פטור ולא אמרי' דילמא שלח בה יד קודם וכן אם סוחר זה היה שותפו של יהודה או שכירו שדרכו להניח שלו בידו הוא פטור וכמו שכתב המרדכי בפרק המפקיד והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק הכונס דאורחיה דרועה למימסר לברזליה וכל אלו הם דברים פשוטים ומפורשים בפוסקים בטור ח"מ סימן הנז' והרמב"ם ז"ל הלכות שכירות פ"א: אבל מה שיש לדקדק בנ"ד הוא דאם שותפים אלו היו רגילים להפקיד אצל סוחר זה ששלח לו יהודה אבל מעולם לא שלחו לו למכור שום דבר דאפשר בזה דיהודה יהיה חייב משום דפשע במה שמסר לסוחר למכור דאין רצונם של השותפי' שימכור הסחורה אלא יהודה שהוא משתדל ויודע למכור ולא הסוחר ההוא דאולי אינו בקי בטיב משא ומתן כיהודה או אינו משתדל כמוהו ואפי' יהיה כמוהו מ"מ לשותפים נראה להם יהודה יותר ראוי למכור הסחורה מהסוחר ההוא ומי נתן לו רשות למסור הסחורה לסוחר למכור דאע"ג דהוא נאמן אצלם אינו בקי בכך אצלם ואע"ג דרבא פליג על אביי בטעמא דאין רצוני דלא חשיב ליה פשיעה וכדכתב הרי"ף ז"ל בפרק המפקיד דאין זה אלא לכתחלה אבל בדיעבד ודאי דאין ראוי לחייבו בשביל כך מ"מ אפשר דבטעמא כי האי דכתיבנ' מודה ליה דמקרי תחלתו בפשיעה ששלח לו למכור והוא נתן לאחר למכור ושינה בשליחותו וכיון דתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב כיון שבא האונס מחמת הפשיעה דאם יהודה זה לא היה שולח הסחורה לסוחר לא היתה נאבדת: ועוד היה נראה להביא סעד לזה ממאי דפסק הטור בהלכות מגילה בא"ח סי' תרצ"ד ואין העני רשאי להוציאן לדבר אחר אלא בסעודת פורים דנראה דפסק שם כר' מאיר דכל המעביר על דעתו של ב"ה גזלן הוי ואע"ג דהרב ב"י תמה שם עליו מ"מ יש סעד לתומכו מרבינו ירוחם שגורס בההיא ברייתא דהאומנין דברי ר"מ משום רבי עקיבא וכתב שרבים חולקים על הרי"ף ופסקו כרבי עקיבא ואפשר שזה דעת הטור וא"כ כיון דמעביר על דעת בעל הבית גזלן הוי הרי יהודה זה שהעביר על דעת משלחו נקרא גזלן וחייב באחריות כל הסחורה ההיא לפי דעת הטור והחולקים על הרי"ף: אלא שיש לתמוה על הטור דמההיא דפרק המפקיד משמע דלא קי"ל כרבי מאיר דכל המעביר על דעתו של ב"ה גזלן הוי וכדכתב הרי"ף בפרק המפקיד דאע"ג דהפקידו ביד אחר פטור היכא שיש עדים שנאבד באונס דמההיא משמע דלית הלכתא כרבי מאיר דאי איתא דגזלן הוי ליחייב שומר שמסר לשומר כיון שעבר על דעת ב"ה דהרי כגזלן הוי וחייב באחריות אלא ודאי מוכח מינה הרי"ף דלית הלכתא כרבי מאיר וכיון שכן הטור שכתב בח"מ סימן רצ"א כדברי הרי"ף איך בה' מגילה פסק כרבי מאיר דמשמע דהדינים הם סותרים: ואין לומר דרבי מאיר לאו גזלן גמור קאמר להתחייב באונסים אלא כגזלן דהא בפרק האומנים לא משמע הכי דאמרי' גבי מתני' דהשוכר את החמור וכו' הא מני רבי מאיר הוא דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן ופרש"י וקמה ליה ברשותיה להתחייב באונסיה. אלא שיש לתרץ לדעת הטור דהך לא מעביר על דעת ב"ה מקרי דיש מקפיד בכך שלא ימסרנו לאחר ויש שאינו מקפיד כ"כ ומכל מקום לכתחלה ודאי שאין לי למסור לאחר דאיכא למיחש לטעמא דאין רצוני לכתחלה: ועתה נחזור לנ"ד ונאמר דהכא ודאי כ"ע קפדי בא' מוכר הסחורה ומשתדל יותר מאחר וא"כ לא היה לו ליהודה למסור הסחורה למכור לאחר וכיון שמסר הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כיון דבא האונס מחמת הפשיעה כדכתיבנא: אלא שמ"מ אין לחייב ליהודה בשביל כך אם יביא עדים שנאנס ביד הב' ולא מקרי תחלתו בפשיעה דהא כשמסר ש"ש לש"ח אע"ג דהיו דרך הבעלים להפקיד אצלו כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות שכירות דמקרי פושע כיון שמיעט בשמירתו וכתב שם הרב המגיד ז"ל דעת רבינו נראה נכון וכו' ואין לך פשיעה גדולה מזו ומכל מקום כתב הרמב"ם ז"ל דאם הביא עדים שנאנס ביד השומר השני פטור הא' וכתב הרב ג"י בח"מ סי' ש"ה טעמו דלא אמר הרמב"ם ז"ל דהוי פושע אלא למנין שאין לפוטרו מטעם שהיה המפקיד רגיל וכו' אבל היכא שידוע שנאנסה ע"פ עדים או על פי שבועת שומר ראשון פטור הוא. א"כ בנ"ד ג"כ לא הוי פשיעה כ"כ עד שנאמר שאפילו שמביא עדים שנאנס שיהא חייב דלא עדיף הך פשיעה מההיא פסיעה לדעת הרמב"ם ז"ל: ועוד דשוכר שהשאילה לאחר ומתה כדרכה אמרי' דפטור הראשון בעדים שמתה כדרכה ואמאי נימא תחלתו בפשיעה היא שאם זה שכרה לו שישתמש בה הוא מפני שנראה לו שזה יחוש יותר מאחר על בהמתו ולא יכביד כ"כ בשמושה וישתדל בה להמציא לה כל צרכה יותר מאחר ומי אמר לו למוסרה לאחר וכיון שהשאילה לאחר להשתמש בה פושע הוא ותחלתו בפשיעה היא אלא ודאי דאין לקרותו פושע גמור בשביל כך: הכלל העולה דיהודה זה יש לו דין שומר שמסר לשומר וכדכתיבנא הנראה לעניות דעתי כתבתי: הצעיר וקטון חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קפג שאלה ילמדנו רבינו על ראובן אשר היה פאטור לסוחרים והיה גם לשמעון והקונסילו של שמעון הנז' בקורפו טען נכסיו באניה א' וכתב לראובן הנז' שיבטיח על נכסי שמעון ג' פרחים באניה הנז' והבטיח והאניה נשברה והגיע זמן הפרעון שיפרע המבטיח שהוא ו' חדשים כפי נמוסי שררת ויניציא"ה והמבטיח היה מעביר לראובן בדברי' פעם שיפרע ופעם שממתין אניה א' שלו ומהנו לו יפרע ואחר זה שילך ויחזור מרומא ואח"כ יפרעם ובין אלו הדחיות עבר זמן הרבה ונשבר המבטיח עתה שואלים אם ראובן חייב לפרוע הג' פרחים אחרי אשר עשה פשיעה שהוא שומר שכר שנוטל ב' בק' בהבטחה זו ועוד שואלים אם הפסיד שטר ההבטחה אם חייב לשלם כי לא נשאר ראיה לשמעון לתבוע מהמבטיח ועוד שהלכה כמאן דדאין דינא דגרמי בזמן הזה או לאו ותשובת אדוננו ומורנו יבא אלינו ושכרו כפול מן השמים: תשובה לפי מה שנתבאר בשאלה ראובן זה שומר שכר גמור הוא שמכל מה ששולחים לו אפילו ממה שנאבד בספינה והוא מבטיח אותו לוקח בעד ההבטחה שנים למאה כאלו היה נטפל במכירתו וכיון שכן ודאי דהיה לו לעשות יותר מהראוי כדין ש"ש דאמרי' דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דמנטר ליה נטירותא יתירתא והוא לא כן עשה אדרבה פשע הרבה במה שהאריך כ"כ זמן למבטיח עד שלבסוף נשבר וכשהיה רואה דחיות רבות מהמבטיח היה לו לדחוק אותו שיפרענו וקרוב הדבר לפושע גמור ואולי למזיק ודמי להא דכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שכנים וכתבו הטור בח"מ סי' צ"ה שמי שמשכן כרם לחברי או הוריד אריס לתוכה והתנה עמו לעובדו ופשע בו ולח עבדו חייב שלא פטרה אותו תורה אלא בהיזק דאתי מעלמא וכו' אבל זה כיון דלא עבדי כהיזק בידים דמי ע"כ. גם בנ"ד שלח נכסיו לזה ע"ד שישתדל בו כראוי והוא נתעצל ובסבתו נאבדו הנכסים א"כ ודאי דפושע הוא וראוי לחייבו ואפילו הרמ"ה דפטרו התם הוי טעמא כדכתב הטור מפני דהוא מפסיד דבר שלא בא לעולם מה שאין כן בנדון דידן: ומה ששאל השואל דהפסיד ראובן שטר ההבטחה אם יש לחייבו בשביל כך ודאי דאין לחייבי בשביל זה דכבר נתמעטו השומרים מדין עבדים קרקעות ושטרות בפרק הזהב ואע"ג דשורף שטרותיו של חברו חייב היינו מזיק בידים אבל השומר אפילו פשע בשמירתו לא מפטר אם אבד השטר לפי דעת רוב הפוסקים וכמו שכתב הטור בסי' צ"ה ומבואר שם בב"י וכן בסי' ס"ו ובסי' ש"א והרב ב"י פסק שם כן לפסק הלכה כ"ש דהוא להחזיק ממון ויכול המוחזק לומר קים לי כוותייהו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל צ"ד ודלא כהרמב"ם ז"ל דמחייב הפושע בשטרות ולהראב"ד ז"ל מצאנו לו בזה דעות חלוקות דבפרושיו כתב כדעת הרמב"ם ז"ל ובהשגותיו חלק עליו והרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק הזהב ובפרק כל הנשבעין כתב דדעתו כדעת הרמב"ם ובתשובה כלל צ"ד כתב דדעתו כדעת שאר הפוסקים ולא ידעתי למה סתם בפסקיו דבריו דבפרושיו עיקר ובתשובותיו דבריו דהשגותיו עיקר: מ"מ לענין הדין ודאי דראובן פטור מזה הטעם אבל מהטעם הראשון יש לחייבו כדכתיבנא: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קפד שאלה ה"ר דוד מולכו שלח מעות לצפת ביד החכם שלם ונעלה כה"ר משה די ליריאה יצ"ו והתנה עמו שיהיה פטור מפשיעה ובין שניהם תפרום במלבושו ובצאתו מן העיר עם השיירא יצא רבי דוד ללותו ובשער העיר אמר דוד הנזכר להחכם הנז' זה הבגר שבו המעות שים אותו למטה מן הכל סמוך לחלוק כדי שיהיה שמור היטב ואם לאו חזור לי מעותי זה אמר עד א' ועד ב' אמר שבהיותם רחוקים מהעיר אמר לו כן ולא אמר לו חזור לי מעותי ועל פי אלו הדברים באו לפני דיין העיר וחייב להחכם הנז' ופסקו כל בעלי הוראה נגדו ושאל השואל אם מפני שנטל קנין וקבל חרם ונדוי לקיים גזרת הדיין ההוא הוא מחויב לעמוד בדינו או דילמא מאחר שהוא טעות שחלקו עליו כל בעלי הוראה הו"ל קנין בטעות וחוזר וכן החרם והנדוי יורנו המורה צדק הדין עם מי: תשובה הן אמת ראיתי אלהים עולים הגם הלום גזרת יהלום אלופנו מסובלים בתורה ובמצות רבני צפת תוב"ב ורבני עירנו נר"ו ובפרט הרב הגדול מורי ור' נר"ו הם המדברים עונים ואומרים כי הדיין ההוא טעה בדבר משנה וגזרו על רבי דוד שיחזור המעות להחכם הנז' כדין כל טועה בדבר משנה שחוזר ובאמת שדבר זה צריך לי עיון כי כפי אשר ראיתי והבנתי מתוך דבריהם טעם הטעות שטעה הדיין ההוא הוא מפני שהוא גזר שהתנאי שהתנה ר' דוד עם החכם הנז' לפוטרו מפשיעה נתבטל ואינו כן אלא התנאי במקומו עומד ולפיכך הוא פטור מפשיעה ועם זה נתבטל הטענה