לחם רב (ל"לחם משנה") קמד

כדעת הרמ"ה דאחר שזרק אין להכלימו דלית ביה חסרון כיס וההיא דר' טרפון אחר שזרקה איירי כדאמר כלום זרקה וכו': מ"מ לכל התירוצים שתירצו הרב מהר"י קולין ומהר"י קארו ז"ל ומה שתירצתי אני יחיד ועני אין מחוייב הבן לחסר ממונו בעבור רצון אביו וכן כתב שם הרב מהר"י קולין בההיא תשובה דכ"ע מודו דאין מחוייב הבן לשמוע לאביו להפסיד ממונו. א"כ למדנו בנ"ד דאין הבת מחוייבת להפסיד ממונה ולמחול אותו בשביל כבוד אביה ואם אביה הכה ופצעה על כך ודאי דאנוסה היא דאנסה שלא כדין וכיון שמסרה מודעא והעדים הכירו כן הרי יש כאן מסירת מודעא ואונס כי מה היתה יכולה לעשות אם אביה מכה אותה ומצערה וגדול כבוד אביה שלא היתה יכולה להתרי' כנגדו ואונס גמור הוא והמודעא קיימת: הכלל העולה דבנ"ד דנראה לכאורה דהוי פשרה אם יש במחילה בטול מודעות שיועילו לפי דעת קצת מהפוסקים ז"ל סגי דמצי הנמחל לומר קים לי כוותייהו ונסתלקה המודעא אבל אם אין במחילה בטולים המועילים המודעא קיימת ואם בנדון הזה היה החיוב ברור שהיה חייב אבי הנפטרת לבת הנפטרת בלי שום פקפוק והבת הוצרכה למחול מחמת אונס שאנסה אביה הרי נדון דידן כמתנה ממש וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הוזכרה בבית יוסף ז"ל ח"מ סימן י"ב על שמעון שחייב לראובן מנה ונתן לו חמשים ועשה לו מחילה דהרי זה כמי שאנסוהו ליתן וז"ל שאף על פי שקבל קצת המעות לא אמרו בכי האי אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה וכו' הגע עצמך הרי שגזל שדה מחברו ואנסהו למכור מחציתו ובמחיר שיחזיר לו מחצית האחר הנאמר בזה אגב אונסא וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה והא נמי דכוותא עד כאן. גם בנדון דידן אני אומר אם החיוב היה ברור ומחלה השאר בשביל אביה הרי זה כמחילה ומתנה ואף על גב דליהוי המודעא בטלה מכל מקום כיון שיש עדים על האונס המחילה בטלה כדכתיבנא ועל הדיינים אשר שם לברר אם החיוב היה ברור והוי כמתנה או לא היה ברור כ"כ והוי כפשרה הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קפ שאלה ראובן היה פקיד של סוחרים שמינוהו בנטל בכפר א' לקבל נכסיהם מתוגרמים לשולחם בלועזות והבאים מויניציא"ה לשולחם בכל מקום שימצאו הבעלים ומנהג אנשי הכפר הנז' שבזמן היריד יקבצו מאנשי הכפר החמרים ויחטפו את המשאות מבלי שיניחו הפקיד לבררם ולפרט' ולראות של מי הם והולכים להם ליריד תיכף ואין ביד הפקיד למחות ודבר וצעק הפקיד אל הנאמן על הדבר הזה ודבר אליו קשות והנאמן השיב לו שכך מנהג אנשי הכפר ובכל פעם שבאים נכסים בזמן היריד לעשות כן ואינו יכול לשנות מנהגם וגם לסוחרים דבר הפקיד הנז' והתרה להם שיעשו איזה סדר שיכתבו לנאמן על זה אולי יתקלקל המנהג הרע ההוא פן יקרה ויאבד דבר ולא הטו אזנם לדבר הפקיד ולא אבו שמוע לקולו ויהי היום באו נכסים מויניציא"ה בנטל הנז' בכפר הנז' וחטפו החמרים אותם הנכסים והפקיד לא היה לאל ידו למחותם ולברר הנכסים של מי ומי הם ומי לקח המשא של מי לבד כתב שמותם כלם יחד שהיו בידם, כ"כ משאות והלכו להם ביריד ובהכנסתם קרוב ליריד יצאו שרים תוגרמים הרבה ורגליים וחטפו ולקחו ממשאות הבגדים הנז' ומי מהם הוליכו באהל שלו ומי הוליכו בכפרים אחרים והסוחרים בעלי הנכסים נתפזרו מפה לפה באהלי התוגרמים ובכפרים לבקשם ולדעת כל א' שלו אנה הוא ומתוך ההומיה והבהלה ההיא נאבדה באלה א' מסוחר א' ולא ידעו ולא הבינו אם בדרך נאבדה או בתוך הבהלה נאבדה שחטפו התוגרמים אותם והוליכוה באהליהם ובבתיהם ונתפזרו מפה לפה ועתה הסוחר בעל הבאלה מהבגדים הנז' טוען ואומר שראובן הפקיד חייב בפשיעה שפשע שהיה לו להשגיח ולברר ולפרט המשאות של מי ומי משל הסוחרים לקח כל א' וא' מהחמרים בפרטות כל א' בשם. עוד טוען הסוחר ואומר שפשע הפקיד לפי שכתב במקום ט"ו באלי טעה וכתב ששולח לו י"ג באלי ולכן לא השגיח הסוחר לבקש לבד י"ג באלי והגם שמצא י"ד אחר הט"ו לא בקש לפי שכתב לו לבד י"ג ולא ט"ו וראובן הפקיד טוען שאנשי הכפר החמרים החטיפום כמנהגם כפעם בפעם ולא הניחוהו לבררם ולדעת מי ומי מהחמרים הלוקח המשא של כל סוחר וסוחר בפרטות ואין לאל ידו למחות בהם כנז' ולכן כתב כל שמות החמרים שלקחו סכום כל כך משאות ועל הטענה הב' שכתב י"ג במקום ט"ו משיב שכך דרך כל הסוחרים לטעות ועל הכל בזמן היריד שדרך לכתוב לכל הסוחרים בחפזון גדול וכ"ש שבאותו הפעם היה הזמן קצר מאד להשיג היריד ומרוב החפזון טעה וכתב כן והוי כמו סופר שטעה וכתב מאה במקום מאתים דפטור ואם היה מוצא י"ג היה לו לומר שסמך על כתב הפקיד שי"ג כתב וי"ג מצא ולא השגיח לבקש אחרים אבל מאחר שהפקיד כתב י"ג והוא מצא י"ג וגם בקש בעד הט"ו ולא מצאה יען היה בידו כתב אחיו שהוא שותפו וכתב מויניציא"ה ששלח לו ט"ו ותיכף אשר ראה כתב הפקיד שכתב י"ג ומצא י"ד ידע והבין שהפקיד טעה וכתב כן ולא עשה עיקר מכתבו כלל לבד מכתב אחיו שותפו עשה עיקר גדול והלך לבקש גם הבאלה האחרת בין הסוחרים והתוגרמים שחטפו הבגדים ולקחום באהליהם ויחפש ולא מצא וגם לקח חלק מהחמרים לתובעם ולהוליכם בעש"ג ועשה כל השתדלות בעד הבאלה שחסרה לו מסכום שכתב אחיו ולא מצאה נראה שמכתב אחיו עשה עיקר גדול ותיכף הבין שהפקיד טעה במה שכתב כדרך שטועים כל הסוחרים ולא השגיח בכתבו כלל ולכן מורנו ורבינו יורנו הדין עם מי הוא: תשובה מה שטוען הסוחר שפשע הפקיד שהיה לו לברר ולפרט המשאות של מי הם אין טענתו טענה שכבר צעק הפקיד על זה לסוחרים שיעשו סדר על כך ולא אבו שמוע לו כמבואר בשאלה ומה בידו לעשות אנוס הוא דאינו בא מידו כיון שמנהג אנשי הכפר לעשות כן ומי ששולח לו נכסיו ודאי שעל דעת כן שלח לו וזה אין צריך לפנים: אבל מה שטען שכתב לו י"ג במקום ט"ו בזה יש מקום עיון דהשואל דמה אותו לסופר שטעה וכתב מאה במקום מאתים ואין הנדון דומה לראיה איברא דנמוקי יוסף בפרק לא יחפור גבי הא דאמר רבא מקרי דרדקי וכו' וסופר מתא דטעו מסלקינן להו כתב שם וסופר מתא שטעה לכתוב במקום מאתים מנה אין משלם ההפסד דגרמא בעלמא היא ע"כ. וכן כתב הר"ן כמבואר בב"י ח"מ סימן שפ"ו אבל נ"ד שלפנינו שנא ושנא דטובא איכא לחלק בין סופר הכותב שטרות לאדם המוסר לחברו ממון לשמור או להוליכו לאחר דמי שנותן ממון לשמור או להוליכו לחברו אם פשע שום מין פשיעה אפילו שיהא גרמא בעלמא מחייבינן ליה דלא נתן לו המפקיד הממון אלא על דעת וכיון ששנה מדעת המפקיד או השולח הרי הוא חייב באחריותו ואפילו שיהיה גרמא בעלמא דכל שומר שפשע שחייב להרחיק בידים אלא גרמא בעלמא הוא ואפי' הכי חייביה רחמנא ושומר שכר משום דלא נטר נטירותא יתירתא אפילו שלא פשע מחייבינן ליה בגנבה ואבדה וטעמא משום דמי שנותנין לו ממון על דעת כן קבלו לחייב באחריותו אם פשע או אם הוא שומר שכר לחייבו בגנבה ואבדה אפילו שלא יהיה מזיק אלא גרמא בעלמא דהא בפרק המפקיד גבי ההוא דאפקיד כשותא גבי חבריה והוה ליה לדידיה כשותא ואמר ליה לסריסיה מהא רמי דאמרינן התם דאי לא שהה שיעור לאתויי ליה מכשותא דיליה דפטור כתב נמוקי יוסף בשם הר"ן דאי שומר שכר אפילו הכי חייב כיון דלא אמר מהא לא תרמי והא התם לא עבד כלל אלא דבורא בעלמא אמר שטעה בו השליח משום דלא אמר מהא לא תרמי ואפילו הכי מחייבינן ליה משום דהוי ש"ש ואע"ג דהוי פחות מגרמא אלא ודאי טעמא כדכתיבנא דכל נותן מעות לחברו אם פשע בו שום מין פשיעה אפי' שיהיה גרמא חייב אבל התם גבי סופר שלא נתנו לו ממון לשמור אלא שעשה מעשה ואבד למלוה כיון דלא הוי דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין פטור וזה דבר פשוט מאד ואין צריך לפנים. ואם כן בנדון דידן ודאי שראובן זה הפקיד פשע במה שכתב י"ג במקום ט"ו ואף על גב שטעה איבעי ליה למידק דהא בההיא דכשותא שהבאתי לעיל דלא טעה כ"כ במה שלא אמר מהא לא תרמי מחייבינן ליה היכא דהוי שומר שכר משום דאיבעי ליה למידק כל שכן כאן דלא היה לו לכתוב י"ג וכיון שכתב י"ג הרי פשע ואם נאבדו המשאות חייב באחריות דלא היה לו לתת מקום לסוחר לטעות שלא ישתדל לבקש הבאלה אם כן ודאי דמהך טעמא חייב הפקיד: אבל כד מעיינינן ביה יש לזכותו משום דתחלתו בפשיעה וסופו באונס ואע"ג דבתחלה פשע הרי אח"כ הסוחר הבין שהכתב היה טעות וסמך על כתב אחיו ונתבאר בשאלה שעשה כל ההשתדלות האפשרי ולא יכול לו וא"כ אפילו שהיה כותב ט"ו מה היה יכול לעשות הסוחר יותר ממה שעשה וא"כ הוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס ואע"ג דקי"ל בסוף פרק המפקיד דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הרי כתבו המפרשים ז"ל דדוקא היכא דהאונס בא מחמת הפשיעה כההיא דצריפא דאורבני דאף ע"ג דהוי נטירותא לגבי גנבי אלו שמרם כדינו דהיינו בקרקע לא היה בא אונס זה אבל היכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה לא. וא"כ בנ"ד דלא בא האונס מחמת הפשיעה שהרי אפי' שהיה כותב ט"ו מה היה יכול לעשות יותר ממה שעשה פטור: וכי תימא לא אמרינן הכי אלא גבי שומר שפשע בשמירתו אבל שליח ששנ' בשליחותו הא קיי"ל בפ' הגוזל קמא הנותן לחברו ליקח לו חטין ולקח שעורין אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומשמע דכיון דשנה חייב באחריותו אם נאבדו או נאנסו וכן כתוב במשרים ח"א ז"ל המפקיד אצל חברו סחורתו להוליכה למקום פלוני והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו ע"כ. אע"ג דיש לחלק דשאני התם דשנה מקומות ויש אחריות דרך יותר במקום א' מבמקום אחר מ"מ משמע דבההיא דהגוזל דחייב באחריותו דהרי כתב מהר"י קולין בשרש כ"ו דהיכא דשנה השליח כל דהו בטל השליחות מכל וכל וכיון דבטל השליחות הרי נעשה הממון ברשותו וחייב באחריותו אף ע"ג דלא חשוב גזלן מה שהוא משנה כדכתב הרא"ש שם בהגוזל בתרא והמרדכי ג"כ וטעמיה כיון דאין כוונתו לגזול אלא מפני שסבור שיש יותר ריוח בסחור' זו מבאחרת מ"מ חייב באחריותו כיון דשנה מדעת המשלח ואע"ג דהוא נעשה שלוחו היינו לטובתו של משלח אם יהיה ריוח: וא"כ בנ"ד ששנה שליחותו שהרי שולחי' לו שישלח' לסוחר ההוא ומסתמא ודאי על דעת שיכתוב לו ששולח לו ט"ו משאות כדרך כל הפקידים וכיון ששנה בטל שליחות וחייב דמי ששלח לו יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובטל שליחותו וא"כ הרי הוא חייב באחריות המשאות יש לומר דאין זה מקרי שנוי שליחות דבשלמא כשאמר לו לקנות חטין וקנה שעורין או להוליכו למקום זה והוליכו למקום אחר הרי שנה כוונתו וא"כ כיון ששנה כוונתו ודאי שנעשה באחריותו אבל היכא דשלחו למי שאמר לו ולמקום אשר צוה לו ולא כתב לו שיכתוב לו בפי' ט"ו משאות אלא שסמך על דרך הפקידים שהם כותבים מנין המשאות וזה לא עשה כדרך הפקידים פשיעה מקרי ולא שנוי שליחות וכיון דהוי פשיעה הא קי"ל