לחם רב (ל"לחם משנה") קמג

לא מהני כמו שחלק שם יע"ש. אם כן למדנו בנ"ד דאיכא שבועה ודאי דהמודעא בטלה והמחילה קיימת. ולאומר שיאמר דנ"ד הוי מתנה משום דהוי מחילה ודל מהכא מודעא כיון דכתוב במודעא שהעדים הכירו באונסו סגי דבמתנת אונס בלא מודעא סגי נאמר לזה דנדון דידן פשרה הוי דכפי הנשמע אלו השותפים עשו חשבונותיהם ושמו ביניהם דיינים ופשרנים ונתן שמעון לראובן כל מה שהגיע לראובן בחשבונות והכל היה בפני חכמי העיר ההיא וכיון שכן פשרה הוי והרמב"ם ז"ל כתב דפשרה הוי כמכר ובעינן תרתי מסיר' מודעא ואונס וכיון דנסתלקה המודעא אונס לחוד לא מהני והרב מורי ז"ל בפסקיו בסימן הנזכר כתב בנדון כי האי דהוי פשרה יעויין שם: זאת ועוד עדי האונס היכן הם אם תאמר עדי המודעא שאמרו שהכירו באונסו הרי פסלם על עצמו ולדעת הרשב"א וסייעתו הרי עדים אלו פסולים לעדות זה דהוא פסלם ויוכל המוחזק לומר קים לי כהרשב"א וסייעתו דעדים אלו פסולים הם ואין כאן עדים מעידים על האונס וגם כן אין כאן עדי אונס א"כ הרי נתבאר דהדין עם שמעון מכל הצדדים. זאת ועוד טעם אחר דאפילו דיהבינן לראובן כל טענתיה ונאמר דהמחילה בטלה אין כל זה אלא מלוה ע"פ שלא יש לראובן שטר על שמעון כפי הנשמע אלא הכל הוי כמלוה ע"פ וכפי מה שהגידו לי יש עד אחד שמסייע לשמעון שאומר שבפניו עשו החשבונות בלי שום. אונס ונסתלק האונס ולא נשאר לזה על זה כלל ומחלו זה לזה מחילה גמורה. וכבר נודע דעת רוב הפוסקים דכשם שעד אחד מחייבו שבועה כך עד אחד פוטרו מן השבועה וכמו שכתב הטור בהלכות טוען ובמקומות אחרים וכיון שכן מה נשאר לראובן על שמעון אפילו שתאמר שהמחילה בטלה לא נשאר עליו אלא שבועה שאינו חייב לו כלום מפני שהכל מלוה ע"פ וכיון שעד אחד מסייע לשמעון הרי פטרו מן השבועה ולא נשאר עליו כלום כל זה כתבתי לרווחא דמילתא דלפי האמת המחילה מאושרת ומקויימת וזה פשוט יותר מביעתא דכותחא ולא ניתן ליכתב. אך אמנה להפצרת השואל ר' משה שאול יואל לדעת דעתי בעטי אשר אתי נדרשתי לבקשתו הגם כי לא היה צריך לכך כי הדבר פשוט מאד כמו שכתבתי ומה גם שקדמוני בדבר זה הרב הגדול מורי ורבי זלה"ה והרב המובהק הכהן הגדול ששניהם יחד כתבו בענין זה דהמחילה היא קיימת ומי אני יחיד ועני לבא אחריהם אך אמנה הלא לאמונה שלא להשיב פני שואלי ריקם כתבתי מה שכתבתי הנלע"ד: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קעח שאלה ראובן אורח בבית שמעון ונפל למשכב וצוה מחמת מיתה לתת מנכסיו להקדש ולפרוע נדוניית אשתו והשאר יהיה ליורשיו ולכל זה עשה לשמעון בעל הבית אפטרופס כנראה משטר הצוואה וכאשר נפטר ראובן לב"ע כנס שמעון כל אשר לנפטר פה העיר' והלך לארץ ראובן לכנוס ולגבות שאר נכסי ראובן הנפטר ושם יורשי ראובן ערערו עם שמעון בענין הגביה ונתפשרו ביניהם שאחר שיפרעו ויתנו כל מה שצוה ראובן לתת השאר שישאר יחלוקו ביניהם שוה בשוה חלק א' יקח שמעון האפטרופס וחלק א' יקחו יורשי ראובן ומזה הב' כתות נטלו קנין ונשבעו שבועה חמורה לקיים עליהם הנ"ל ואחר ששמעון גבה וכנס כל נכסי ראובן הנפטר באו יורשי ראובן והגיעו לשמעון האפטרו' לפני שערי דייני ישראל אשר בשאלוניקי לתבוע ממנו לקיים השבועה ואז לפני דייני ישראל בא שמעון והוציא מנעלו ונתן אל פני יורשי ראובן וחרפם וגדפם והוליך ליורש א' לעש"ג והכוהו מכה רבה ונטלו ממנו מעות הרבה ועוד שלח שמעון תוגרמים ליורשי ראובן לאמר להם שיעשו כל מה ששמעון חפץ וכאשר ראו יורשי ראובן כי כלתה עליהם הרעה מאת שמעון כי רמה ידו רמה ואין כח להם לעמוד לעומתו עשו יורשי ראובן מודעא א' לבטל כל המחילות ופטורים אשר יתנו לשמעון על ענין הנז' באופן שכאשר יוכלו לחזור ולתבוע משמעון התנאי שהתנה עמהם בקנין ושבועה יחזרו לתבוע ממנו עתה יורנו מורנו מורה צדק אם יש כח ביד יורשי ראובן לבטל כל מה שעשו עם שמעון אחר שמוציאים מודעא רבה ועדים כשרים מכל הנ"ל ושכמ"ה: תשובה אין כאן שאלה דאם המודעא עשויה כתקנה וכתוב בה שהכירו העדים באונס יורשי ראובן ודאי דהמחילה בטלה דאפילו דיינינן להך מחילה כפשרה ופשרה דינה כמכר וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מכירה מ"מ הא איכא תרתי מסירת מודעא ואונס ואפי' בזביני לא הוו זביני היכא דאיכא תרתי כדאיתא בפ' חזקת כ"ש אי דיינינן להך מחילה כמחילה ממש דאעפ"י דהיורשים נטלו מקצת ומחלו על השאר כיון דבדין חייב שמעון להם על הכל א"כ מה שמחלו לו על השאר הוי מחילה כמו שכתב הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סי' י"ב גבי שמעון שחייב לראובן מנה ובשום פנים לא רצה להודות לו בשום דבר אבל אמר לו עשה לי מחילת שמים ומחילת בריות ואתן לך חמשים זוז ועשה כן ראובן אם נפטר שמעון בכך כתב שם שאעפ"י שקבל קצת מעות לא אמרו בכי האי אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה שלא אמרו אלא בזוזי של דמי המכירה אבל כאן הגזלה הוא דהשיב וכו' הגע עצמך הרי שגזל שדה מחברו ואנסו למכור לו מחציתו וכו' הנאמר בזה אגב אונסא וחצי שדהו שהוא מחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר והא נמי דכוותא היא ע"כ. א"כ בנ"ד נמי אמרינן הכי דמה שמחלו כיון שבדין חייב להם הוי מחילה ולא פשרה כ"ש לפי מאי דנר' לכאורה מדברי הרא"ש דאפי' פשרה דיינינן לה כמחילה וכדכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו חלק שני סי' כ"ח אמת דאחר העיון אינו נראה לי כן מכל מקום בנדון דידן ודאי דהמודעא כתקנה והעדים הכירו באונסם ודאי דאיבטלה אליבא דכ"ע הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קעט תשובה בפרק חזקת אמרינן דבזביני בעינן תרתי מסירת מודעא ואונס ר"ל אם מסר מודעא בפני עדים והעדים הכירו באונסו אין מכירתו מכירה ובמתנה ובגיטא בחדא סגי או מסירת מודעא אעפ"י שלא יהיה שם אונס או עדים שהכירו באונסו אעפ"י שלא מסר מודעא בחד מהני המתנה בטלה. ובפשרה נראה לכאורה דאיכא פלוגתא דרבוותא אי בעינן בה תרתי כמכר או בחדא סגי דהרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות מכירה כתב שהיא כמכר ומדברי הרא"ש בתשובה משמע לכאורה דהיא כמתנה והרב מהר"י ן' לב ז"ל בסי' כ"ח כתב על זה ואני יחיד ועני הארכתי והוכחתי בפסק אחר דהרא"ש והרמב"ם ז"ל שוים ואין בהם מחלוקת דסבירא להו דפשרה הוי כמכר. ובנדון דידן דנראה דהוי כפשרה אע"ג דאיכא בה תרווייהו מסירת המודעא ואונס שעדים הכירו באונס מ"מ אי הוי פשרה כמכר נפקא מינה טובא דאם כתוב במחילה לשונות המבטלים המודעות לפי דעת הפוסקים כגון להרשב"א ז"ל פסול עדים ולהרמב"ם ז"ל בטול כולל שיאמר כל הדברים הגורמים לבטל מחילה זו וכמו שכתב בהלכות גרושין וכן להרמ"ה ז"ל שהעיד על עצמו שלא מסר מודעא וכמו שכתב הטור בח"מ סי' ר"ה א"כ נסתלקה המודעא לפי זה דכיון דיש פוסקים סוברים דאותם הבטולים מהני יכול אבי הנפטרת לומר קים לי כוותייהו והמחילה קיימת דכיון דאיכא תרי פוסקים דמסייעי ליה יכול לומר קים לי כוותייהו כיון דהוא מוחזק וכיון דנסתלק' המודעא לא נשאר כאן אלא העדים המעידים על האונס וכיון דהויא כמכר לא מהני דאונס בלא מודעא לא מהני דבעינן תרתי כדכתיבנא אבל אי דיינינן לה כמתנה אעפ"י שנסתלקה המודעא מ"מ הרי יש כאן עדים שהכירו באונס ובאונס לבד סגי וכן כתב הטור בח"מ סימן ר"ה בשם הרא"ש ובמתנה היכא דידעינן באונסיה אפילו אם בטל לא מהניא בטול דכיון דאנוס הוא אפילו לא מסר מודעא לא הוי מתנה ע"כ. וכבר הוכחתי לעיל דלכ"ע פשרה כמכר וא"כ ודאי דבנ"ד אם יש בטול מודעות במחילה שתועיל לפי דעת קצת מהפוסקים ז"ל ודאי דהמודעא בטלה והמחילה קיימת אבל אם אין בה בטול מועיל לפי דעת קצת מהפוסקים ודאי דהמודעא קיימת דיש כאן מסירת מודעא ואונס וכי תימא מה אונס הוא זה הרי היא מחוייבת לקיים מצות אביה וכיון שאביה אומר לה שתמחול היא חייבת לעשות כן מן הדין וא"כ כשתמחול מה שהדין מחייבה היא עושה יש לומר דבפרקא קמא דקדושין איפליגו גבי כבוד אי הוי משל אב או משל בן ופסקו הפוסקים ז"ל דהוי משל אב ולפי זה ברייתא דרבי אליעזר דאמרה עד היכן כבוד אב ואם כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו איירי בארנקי של אב ולא משל בן והרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ממרים פרק ששי עד היכן כבוד אב ואם אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם וכו' דמשמע דאיירי בארנקי של בן שכן כתב שנטלו אביו ואמו ארנקי שלו וזרקו לים הכל תמהו עליו איך כתב כן הרב ב"י ז"ל והרב מהר"י קולין ז"ל בסי' קס"ז דהוא הפך סוגית הגמרא בפרקא קמא דקדושין והרב ב"י תירץ תירוצים והרב מהר"י קולין וז"ל דאף ע"ג דאין הבן רשאי להכלי' אביו ולצערו בשביל ממונו מ"מ אין חייב הוא להפסיד ממונו בשביל כבוד אביו וכן צריך לומר וכו' ועדיין לא נתקררה דעתי דעל כל התירוצים יש להקשות א"כ מאי פריך בגמרא למ"ד משל אב כלו' דלדידיה דאיירי בארנקי של אב מאי נפקא ליה מינה הא אפילו לדידיה מצינן לאוקומי בארנקי של בן. ויש לחלק בין כבוד לצער ובכל התירוצים שתירצו הרב מהרי"ק והרב ב"י וכבר הרגיש בזה הרב ב"י ודחק בזה הרבה. לכך נראה לי לתרץ דהרמב"ם ז"ל סבירא ליה כדעת הרמ"ה ז"ל שכתב הטור ביורה דעה הלכות כבוד אב ואם סי' ר"מ דהא דבארנקי של בן מצי לאכלימי היינו דוקא מקמיה דשדייה לים דאפשר דממנע ולא שדי ליה אבל בתר דשדייה אסור לאכלימיה דמאי דהוה הוה ע"כ. ואיכא למידק א"כ מאי פריך תלמודא בפ"ק דקדושין למ"ד משל אב מברייתא דארנקי לימא דברייתא איירי בשל בן ומ"מ קאמרה דלא יכלימו משום דכבר זרקה וכיון דכבר זרק' אין כאן חסרון כיס דמאי דהוה הוה אבל לעולם הכבוד הוי משל אב דאיכא ביה חסרון כיס וצריך לומר לדעת הרמ"ה ז"ל דלשון הברייתא דאמרה כדי שימול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו משמע דברייתא איירי קודם זריקה שכשרוצה לזורקו לא יכלימו אע"ג דאית ביה חסרון כיס דאל"כ היה לו לומר שאם נטל כיסו וזרקו לים לא יכלימו מדקאמר שיטול משמע דאיירי קודם זריקה ולכך פריך תלמודא שפיר דלמ"ד משל אב ע"כ האי ארנקי משל אב דאי משל בן כיון דברייתא איירי קודם זריקה אמאי לא יכלימנו הא אית ביה חסרון כיס דאם יכלימו לא יזרקנו זה נראה דעת הרמ"ה ז"ל והוא דעת הרמב"ם ז"ל ובאו דבריו על נכון דהוא שנה הלשון וכתב שאם נטלו והשליכו לים לא יכלימו וכו' כלומר אחר שהשליכם לא יכלים אותם דמידי דלית ביה חסרון כיס הוא דמאי דהוה הוה ולכך לא כתב בלשון התלמוד שיטול ויזרוק אלא לשון בדבר והוא נאות בעיני לדעת הרמב"ם ז"ל. ואכתי קשה לדברי הרי"ף שכתב לשון הברייתא ואמר כדי שיטול ארנקי שלו וישליכנו לים דכיון דהוא פסק משל אב למה כתב שלו דמשמע דקאי אבן. ואולי י"ל דקאי אאב וה"ק שיטול האב ארנקי של עצמו ויזרקנו לים לאפוקי של בן ואע"ג דבעובדא דרבי טרפון כתב כלום זרקה ארנקי שלך לים היינו משום דסבר נמי