לחם רב (ל"לחם משנה") קמא

כוונו להיות אפטרופסים בדבר וכיון שכן נמצא שלא היה שם אפטרופס בדבר זה ועוד אפילו היה שם אפטרופס הא אמרינן בפרק הנזקין אין אפטרופסים רשאין לחוב ע"מ לזכות וכתב הטור ז"ל בח"מ סי' ר"צ וז"ל היה לאדם תביעה אצל היתומים אין לאפטרופס לטעון בשבילם ולדון עמו שמא יתחייב בדין אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה הדין קיים ע"כ משמע שאם נתחייב היתום אין הדין קיים וא"כ אם היתום יש לו עתה זכות וטענות שיוכל לטעון נגד אלמנת שמעון יוכל עתה מחדש לטעון טענותיו ולעמוד בדין עמה והמחילה שעשתה האלמנה בשבילו אינה כלום דהיא אינה אפטרופא ועוד דאפי' אפטרופס או ב"ד כתב הרמב"ם בפרק ל' מהלכות מכירה שאם נתנו מתנה מנכסי יתומים אינה כלום והא נמי דכוותא היא: אבל כד מעיינינן אשכיחן דכל הא לאו מילתא היא דאשה זאת היתה אפטרופא מהיתום משום דסמך אצלה וכבר כתב הטור בסי' ר"צ יתומים קטנים שסמכו אצל ב"ה פירוש הם מעצמם נתחברו אליו ונשתדל בשלהן יש לו כל דין אפטרופס גמור למכור ולקנות ולכל דבר ואפילו סמכו אצל אשה ע"כ ואע"ג דכתב שם בשם הרמ"ה דהא דיש לו דין אפטרופס דוקא שהקטן בן ט' אבל פחות מבן ט' לא ואפי' בבן ט' אין לו רשות לבעל הבית זה למכור אלא מטלטלים כי היכי דקטן גופיה מצי לזבוניה אבל מקרקעי לא וכתב על דברי הרמ"ה הריב"ש ז"ל בסי' תצ"ה וקמ"ב שדבריו נכונים א"כ נראה מזה דאם היתום לא היה בן ט' שאין סמיכתו כלום מ"מ כיון דהרא"ש ז"ל פליג עליה כדכתב שם הטור ז"ל יכול המוחזק לומר קים לי כהרא"ש וכמו שכתב הרב מהריב"ל ז"ל בענין זה בתשובותיו ח"א סי' צ"ה דף קי"ט ע"ש: איברא דאיכא למידק עליה דטור מאין הוציא זה מדברי הרא"ש והרב ב"י ז"ל כתב שאינו מבואר בדברי הרא"ש ולי נראה דאדרבה מוכח הפך מדברי הרא"ש שהוא לא השיג על הרמ"ה ז"ל אלא משום דכיון דיש לו כח לתרום הוי כאפטרופס גמור להתעסק בכל תועלת היתומים משמע דפליג עליה במה שאמר דאין לו כח בקרקעות אלא במטלטלים אבל בהא דבן ט' מודה ליה ונראה לי לומר שמדברי הריב"ש ז"ל בסי' תצ"ה וקמ"ב נראה למי שמעיין בדבריו דמה שאמר הרמ"ה שצריך שיהיה בן ט' לאו משום דפחות מבן ט' אין סמיכתו סמיכה משום דלאו בן דעת הוא אלא טעמיה הוא משום דאין כח לאפטרופס לעשות היכא דסמכו גבי' יותר ממה שהם יכולים לעשות והיכא דהם בן ט' יכולים למכור במטלטלים ופחות מבן ט' לא לכך סבר דצריך שיהיו בן ט' ודוקא במטלטלין אבל פחות מבן ט' או אפילו יותר בקרקעות לא וכיון שכן כיון שדחה הרא"ש ואמר דיכולים לעשות יותר ממה שהיתומים יכולים לעשות דהרי יש להם כח לתרום א"כ ממילא אידחו תרי דיני דקאמר הרמ"ה ז"ל וקל להבין: א"כ ודאי דהיה שם אפטרופס שהוא אמו של היתום וכיון שהיא נטלה קנין אין היתום יכול לערער על מה שעשה האפטרופס דאע"ג דאין האפטרופס יכול לדין נ"ד הוי פשרה וכבר כתב הרב מהריב"ל ז"ל בתשובה הנז' דביד האפטרופס הוא לעשות פשרה בנכסי היתום וכמו שכתב הרב בעל תרומת הדשן הוכיח הדבר מההיא עובדא דאפדנא דפרק כיצד הרגל יע"ש. ועוד דבנ"ד היה הדבר ברשות ב"ד וכבר כתב הטור בסי' ר"צ בשם הרמ"ה דכל הדברים האמורים בברייתא שאין האפטרופס יכול לעשות היינו בלא רשות ב"ד אבל ברשות ב"ד יכולים לעשות מה שיראה להם לתועלת היתומים אין צריך לומר לפי פי' הרמב"ם שפי' מה שאמרו בגמר' לזכות הוא שהם תובעים בנכסי אחרים ונקרא לזכות שהם קרובים לשכר שמא יזכו ורחוקים להפסד שאפילו לא יזכו לא אבדו כלום ממה שהם מוחזקים בו ועל זה הקשו בגמרא לזכות אמאי לא והלא אפשר שירויחו וא"א שיפסידו ותירצו אלא לחוב וכו' דמשמע לפי פי' דלתבוע בנכסי יתומים ודאי דהוא רשאי ומה שדנו בין לזכות בין לחובה הוי דינו דין דאל"כ חלקה מדת הדין וכמו שכתב הרב המגיד לקמן וכיון שכן בנ"ד יפה עשה האפטרופס שבידו לתבוע בנכסי יתומים ואפילו שיברר היתום שהדין עמו והפשרה היתה לפחות דינו אין היתום יכול לערער על הפשרה וכמו שכתב הרב בעל תרומת הדשן והוכיח מההיא דכיצד הרגל דכדי להשקיט מריבות יכולים לוותר נכסי היתומים וכן נרא' מההיא תשובה דהרא"ש כלל פ"ה שהבאתי דהיכא דנטל קנין אפטרופס היתום אינו יכול לערער על הפשרה בשום צד ולומר הפשרה היתה אונאה בה וכמו שיראה המעיין באותה תשובה כ"ש בנ"ד שלא היה הדין כלל עם היתום שהתביעה היתה ע"פ כמו שבא בשאלה ואפילו היתה בשטר הרי מת לוה בחיי מלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו וא"כ היתה פטור' אלמנת שמעון מן הדין ומה שפשרו הדיינים הכל היה ריוח ליתום ופשיטא ופשיטא שאין בערעורו כלום: ועוד אני אומר אפילו לדעת הרמ"ה שבפחות מבן ט' שסמכו אצל ב"ה אין להם דין אפטרופס נמצא לדבריו דלא היה כאן אפטרופס אפילו יברר היתום בראיה ברורה שאלמנת שמעון חייבת לו היא פטורה ממנו מן הטענה שבאה בשאלה שכיון שאמו נכנסה ערבית בכל מה שיתבע הוא והוא ירש מחצית הנדונייא מאמו הוא חייב לשלם בעדה וכ"ת אין זה ירושה מאמו אלא מחמת תנאי חשבון ודמי קצת למקבל מתנה שאמו נתנה נכסיה לבעלה כשנשאה בתנאי שאחר מיתה תתן אותם ליורשיה וא"כ אפילו שעבדה אמו לאלמנת שמעון בערבות מטלטלי אגב מקרקעי אינו גובה ממנו משום דהוי מקבל מתנה וכבר כתב הטור בשי' ס' בשם הרא"ש ז"ל דממקבל מתנה אינו גובה מפני תקנת השוק יע"ש ואע"ג דכתב הטור בא"ה סי' קנ"ח תשובה להרא"ש גבי הבת יורשת חלי הנדונייא מחמת תקנת טוליטולה והוציאו לה חוב מאבי אמה והשיב דאי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי יש להם דין קרקע ועוד דהוי מקבל מתנה שכבר נתן האב הנדונייא לבתו כמבואר שם ע"כ צריך לומר דלא כתב שם הרא"ש אלא מה שהוא לפי הדין אבל מחמת המנהג ודאי דאינו גובה מפני תקנת השוק ומוכרח אתה לומר כן דאל"כ קשיא מדידיה אדידיה וא"כ ודאי מפני תקנת השוק אינו גובה מהבן דדמי למתנה כדכתיבנא הא ודאי לאו מילתא היא דאין חזרת ההשבון נקרא מתנה אלא ירושה שהבעל סלק כחו מירושת האשה ונמצאו היורשים זוכין וכמו שכתב הרב מהריב"ל בח"ב שאלה כ"ד וז"ל הא לאו מילתא היא דבכלל החיוב שהוא מחייב עצמו להחזיר ליורשיה הוא מסלק עצמו מהירושה ממילא זכו היורשים דאי לא תימא הכי היכא מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם ע"כ וכיון שכן ירושה מקרי ובודאי שחייב לשלם בעד אמו וכ"ת הא הרמב"ם ורבותיו ז"ל סוברים דאין החיוב שנתחייב' כלום משום דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ואע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי מ"מ אם יברר היתום בראיות שאלמנת שמעון חייבת לו דמי הך מילתא לחייב אני לך ואיני יודע אם פרעתיך דחייב דכיון דמה שחייבת היא ליתום הוי ודאי אליבא דכולהו ואומרת לו איני יודע אם נתפרעת מאמך דשמא חייבת לי דקים לי כמ"ד דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב חייב הוי ודאי בחיובא וספק בחזרה: איברא דאי הוה חשבינן לטענת קים לי טענת ספק היה מקום לדבר זה אבל הרב מהרי"ק ז"ל בסי' קס"א כתב דטענת קים לי הוי כעין טענת ברי ואי תפיס לא מפקי' מיניה יעויין שם אף על גב דהרב מהר"י ן' לב זכרונו לברכה בפסקיו הראשונים דף נ"ד נרא' לו הדבר כמסתפק מכל מקום להרב מהר"י קולין זכרונו לברכה אנו שומעין שתפס הדבר במושלם דמהניא תפיסה בטענת קים לי וכיון שכן אלמנת שמעון היא תפיסה ותאמר קים לי כמאן דאמר דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב חייב: ועוד אני אומר דבענין זה דערבות דנדון דידן דשעבד עצמו בדבר שאינו קצוב הוי הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה יחיד נגד כל הפוסקים שחולקים ולא מקרי ספקא כלל אלא ודאי הוא שמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב חייב דכבר נודע מה שכתב הרב מהר"י קולין זכרונו לברכה דאין לומר קים לי כפלוני הגאון היכא שכל חכמי ישראל חלוקים עליו: איברא דבפרק י"א מהלכות מכירה כתב דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שאינו חייב וכתב וכזה הורו רבותי דמשמע דרבותיו הם מסברתו ואינו יחיד כדכתיבנא אבל מכל מקום בנדון דידן דהוי ערבות נראה לי דהוא יחיד בסברא זאת. ולבאר זה אומר דאיכא לאקשויי דבפרק י"א מהלכות מכירה כתב חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי ז"ל ע"כ. ובפרק כ"ה מהלכות מלוה כתב מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן לו אני ערב או מכור לו ואני ערב וכו' יש מן הגאונים שהור' אפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכא דעתו ולא שעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין ע"כ. והשתא אי מילתא דערבות תליא במלתא דבפרק י"א מהלכות מכירה וכמו שנראה מדברי ה"ה א"כ למה בפרק י"א מהלכו' מכירה כתב הדבר בשם רבותיו ז"ל ובפרק כ"ה ממלוה כתב ויראה לי כיון דהכל ענין אחד היה לו לכתוב גם בהלכות מלוה הדבר בשם רבותיו ועוד דהיה לו להביא המחלוקת בפרק י"א מהלכות מכירה ועוד מה זה שכתב שזה כמו מתנה הוא ומה לנו לדעת אם הוא מתנה או מכר לימא שזה מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב. ולתרץ זה אומר דיש לחלק בין ערב למחייב עצמו דאיכא גוונא דאע"ג דבמחייב עצמו לא מהני בערב מהני וראיה לדבר דאמרי' בפרק גט פשוט אמר ליה רב אשי לאמימר הא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא אמר רב אשי שההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ע"כ ופירש רש"י גמר ומשעבד בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוה ע"כ. הרי דאע"ג דבמחייב לא מהני אסמכתא בערב מהני משום דבההיא הנאה הוי כאלו עצמו הלוה הכי נמי נימא אפילו מאן דאית ליה דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא מהני בערב מהני משום הך טעמא דבההיא הנאה וכו' ואע"ג דיש לחלק קצת בין הכא להתם מכל מקום למדנו דערב הוי כאלו הוא עצמו הלוה וכל מה שנותן ללוה המלוה בשליחותיה קא עביד ולכך חייב ולהכי בפרק י"א מהלכות מכירה כתב הדבר פשוט דאין שם חולק וכתב שם שזה כמו מתנה היא כלומר ואין זה כמו שעבוד ערב דשם יש חולקים אבל כאן כולי עלמא מודו ובערב הביא מחלוקת דהגאונים סוברים אף על פי שבמחייב עצמו לא מהני בערב מהני מטעמא דפרישית ולזה כתב דיראה לו מסברת עצמו דאפילו בערבות לא מהני ונמצא דדעתו בערבות היא סברא יחידית דרבותיו אפשר דמודו בערבות כיש מן הגאונים ומטעמא דפרישית ולכך כתב שם בערבות ויראה לי. ואל תשיבני ממה שכתב הרב המגיד לטעמיה אזיל וכו' והחולקים בפרק י"א מהלכות מכירה שיחלוקו כאן דאין סותר לדברי כלל דפשיטא הוא דמאן דהתם אית ליה דחייב כל שכן בערבות ולכך כתב הרב המגיד דמה שאמר רבינו כאן סברא זאת הוא מפני שסובר דלא מהני ולכך כתב כאן דלא מהני אעפ"י דאין זה מוכרח כדכתיבנא דיש לחלק מה שכתב הרב המגיד הוא