לחם רב (ל"לחם משנה") קמ

כתב בכתב ידו וכו' כמו שכתבתי לשונו לעיל משמע דכוונתו כששואל דיש לברר הוא לענין לגבות אפילו מיתמי ולכך נקט נאמנות על יורשיו דאי לא ודאי לא גבי מיורשיו וכדברי תשובות מיימוניות: אבל מ"מ לשון הטור ז"ל בסי' ס"ט קשה שכתב וז"ל ואם כתב בו נאמנות שהאמינו עליו ועל יורשיו ונתקיים בב"ד או שיש עדים שהוא כתב ידו שוב אינו נאמן לומר פרעתי שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות ע"כ. וכיון דאיהו לא עסיק אלא לענין, הוא עצמו אם נאמן לומר פרעתי או לא ולא איירי בדין היורשים כלל למה הזכיר נאמנות עליו ועל יורשיו בנאמנות עליו לחוד סגי שלא יהא נאמן לומר פרעתי. ואולי הטור נמשך אחר לשון כה"ת והזכיר נאמנות על היורשים לומר דאפילו לגבי יורשים מהני האי כתב ידו מפני שאביהם לא היה יכול לומר פרעתי ולכך גובה אפילו מהם אף עפ"י שלא נתבררו דברי הטור יפה והם סתומים ומ"מ ק"ק דהטור בסי' ק"ח כתב ואפילו יש לו כתב יד אביהם אין גובין מהם שאלו היה חי אביהם היה נאמן לומר פרעתי ואנן טענינן להם ע"כ. ולפי זה הטעם שנתן שם הטור אפילו שלא יהיה הנאמנות אלא עליו לבד יכול לגבות מהיורשים דהא לא היה אביהם יכול לטעון פרעתי דאלו פרע לא היה הניחו בידו כיון שיש בו נאמנות וכדכתב הטור בסי' ס"ט וליכא כאן טעמא דפטר להו הטור ליורשים אלא שיש לומר שהטור נתן טעם מספיק לדין ההוא לבד אבל כשיש בו נאמנות עליו לבד איכא טעמא אחרינא לפטור ליורשים דאין נאמנות מועיל לגבי יורשים וכמו שהאריך שם מהר"ם ז"ל בתשובות מיימוניות ע"ש: מ"מ למדנו דאפילו הוציא על היתומים כתב ידו ואפילו שיש נאמנות עליו אינו גובה מהם כ"ש בנ"ד דאין כאן כתב ידו מהודאה של חיוב דלא כתב אלא שכשילך לביתו יעשה כל האפשר ואין לשון זה מורה על חיוב כלל ומה גם לגבות מיתומים קטנים ואפילו משמעון ולוי השותפים ודאי דאינו יכול לגבות דאפי' תימא דהם ערבים בשבילו כי היכי דבכ"י לא גבי מהיורשים דילמא פרע ה"ה דלא גבי ג"כ מהערב מהך טעמא גופי' דילמא פרע ליה הלוה דאלו היה יכול לגבות מהערב היה יכול לגבות מנכסיו אחר מותו דנכסוהי דאיניש אינין ערבים ביה וכן מבואר בדברי הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות מלוה מי שהיה ערב לחברו במלוה ע"פ ובא המלוה לתבוע את הערב והרי הערב וכו' אומר לו הערב הבא ראיה שלא פרעך וכו' וכתב ה"ה דאפי' מן הקבלן אין נפרעין דכיון דאין כאן שפר יש לחוש לפרעון כיון שהלוה היה נאמן בשבועתו בלא שובר וכו' ע"כ. א"כ למדנו דבכתב ידו שנאמן בשבועתו לומר שפרע אין גובין אפי' מן הקבלן ודברים פשוטים הם וכל זה אפילו היה כאן כתב ידו כ"ש דאין כאן חיוב כדכתיבנא והפשיעה אינה מבוררת כ"כ ואפילו שיהא פשיעה אולי כתב לו שום כתב ונתן לו רשות יהודה כמבואר בשאלה וכן שאר הטענות הבאות בשאלה בודאי דראויות לפטור את לוי ושמעון ויתמי ראובן מדין תורה בלי שום פקפוק כלל: אבל מ"מ יש מקום עיון דהריב"ש בסי' קכ"ח גבי ראובן שהלך למ"ה והניח לחצרון שישתדל בסחורה בעבורו לשלוח לו סחורות ולקבל הסחורות שראובן שולח לו ומוכרם ומת ראובן והראה חצרון בכתביו של ראובן ששלח לו סחורות הרבה יותר ממה ששלח ראובן לו דודאי כפי דין תורה אין אלו הכתבים מועילים כלום דאפילו שיהא זה בכתב ידו של של חיוב גמור שחייב ראובן לחצרון היה יכול לטעון בחייו לחצרון פרעתי ושלחתי לך סחורות יותר וכתבת לי שקבלת אותם ולא היה יכול חצרון להוציא ממנו ומ"מ כתב שם הרב ז"ל דבעניינים כאלו הולכים אחר מנהג הסוחרי' ויבררו ב' אנשים סוחרים שידקדקו בחשבונות ואם יוכיח חצרון מה שיש לראובן להחזיר לו שהותירו הסחורות ששלח לראובן על הסחורות ששלח ראובן אליו וזה בכתבי ראובן או בספרי המעשה וכו' לפי שאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה או כפי הראיות שדרך הסוחרים להיות מספיקות להם ואחרי שיתברר שיש לחצרון לקבל סך מה מנכסי ראובן הנה הוא בסך ההוא כבעל חוב של ראובן וכו' והאריך שם לומר שגובה מן היתומים אפילו מבגדי שבת הרי כתב דאזלינן בתר אלו הדברים בתר דין סוחרים ולא בתר דין תורה. ונראה לי טעמו משום דבשלמא במה שנושא ונותן האדם עם חברו בתוך העיר יכול לעשות כל ענייניו על פי התורה בשטר ועדים וראיה ברורה אבל מי שנושא ונותן עם חברו מעיר לעיר והוא שולח לו סחורות וחברו שולח לו אין יכול להתנהג על פי ד"ת בשטר ועדים כיון שאין חברו עמו בעיר ובודאי באלו הדברים צריך ללכת אחר מנהג הסוחרים ועל דעת כן נשאו ונתנו בתחלה בעסק זה שאי אפשר להיות באופן אחר אלא דליהוו הכתבים כשטרות ביניהם ולכך כתב הרב דבעניינים אלו עכ"פ אזלי' בתר מנהג סוחרים: ואם כן לפי זה בנ"ד היינו יכולים לומר דכיון דעסק זה הוי ממדינה למדינה אחרת ראוי להיותו נדון ע"פ דין הסוחרים ואם יראה להם כפי הטענות ראיות מספיקות לחייב את שמעון ולוי והיתומים מפני הכתבים שיהיו מחויבים ודמי לההוא נדון דהריב"ש: ומ"מ אני אומר דהא מילתא דהריב"ש מילתא חדתא היא לחלק בכך כדכתיבנא וא"כ הבו דלא לוסיף עליו ודוקא לענין ברור החשבונות מה שחייב זה לזה כתב הריב"ש כן שיבררו הדברים על פי הסוחרים שיראו הכתבים אבל לענין אם פשע או לא דאלו היה ראובן חי היה יכול לטעון טענות הרבה דאולי כתב לו יהודה שיעשה כאשר יראה בעיניו או טענות אחרות הבאות בשאלה אין לחייב ליורשים ולשותפים בשביל כך אלא יעמוד הדבר על דין תורתנו הקדושה ויהיו פטורים היורשים והשותפים מהטעמים שכתבנו ובעילה כל דהו מוקמינן ממונא בחזקתיה הנראה לעניות דעתי כתבתי: הקטון חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קעו שאלה ראובן היה דר בעיר א' והיה שולח מעות לשמעון אחיו הדר בעיר אחרת ושמעון היה שולח לו מיד ההלבשה ואחר ימים נפטר שמעון לב"ע וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובתוך שנה, א' נפטר ג"כ ראובן ובאת אלמנת ראובן עם בנה קטן בן ה' שנים שהיה סמוך על שלחנה לעיר שהיה דר שמעון אחיו של ראובן בעלה הנזכר ותבעה מאלמנת שמעון שהיה לראובן בעלה נכסים ביד שמעון וכשמת שמעון נשאר הכל בידה וברשותה וכל זה היתה טוענת ותובעת בעד כתובתה ובעד בנה ואלמנת שמעון היתה טוענת שכל מה שבא ליד שמעון בעלה מראובן אחיו שהכל שלח לו בחייו ולא נשאר חייב שום דבר והיא ג"כ היתה רצונה לגבות כתובתה מנכסי בעלה שמעון הנז' ורבו ההפרשים והמריבות עד שב"ד הק"ק מעיר ההוא נתנו כח ורשות לד' נבררים שיהיו מבררים כל תביעתם בין בעד כתובת אלמנת ראובן ובין בעד חלק בנה הקטון הנז' ושיהיו גוזרים על הכל כפי מה שיראה בעיניהם וכן עשו הד' הנבררים וגזרו בכח ב"ד הקהל כל מה שגזרו כמו שהכל מפורש כתוב וחתום ובכלל גזרתם היה שתתן אלמנת ראובן בעדה ובעד בנה הקטן הנזכ' שטר מחילה ופטורים לאלמנת שמעון ובניה וכן עשתה שטר מחילה גמורה לאלמנת שמעון ובניה וליותר יפוי כח המחילה שעבדה את עצמה ונכנסה ערבית אלמנת ראובן בעד כל מה שבנה הקטן יהיה תובע מהם באיזה זמן בעולם ובהמשך הזמן אלמנת ראובן נשאת אח"כ ללוי ומתה בחיי לוי בלי שום זרע ממנה ובנה הקטן בן ראובן ירש את מחצית כתובתה כמנהג העיר ועתה אחר כמה שנים שגדל הנער תובע מחדש לאלמנת שמעון ובניה כל התביעות שהיתה תובעת אמו בעדו בעודו קטן ושאינו מתרצה במה שנתרצתה אמו בעדו ושהוא לא מחל להם מעולם שלא היה אז בן דעת ואלמנת שמעון ובניה טוענים שכבר מימי קדם גזרו הדיינים מאת הכח המסור להם מב"ד הק"ק כל מה שגזרו וקיימו גזרתם ונתנו הכל ביד אמו בעדה ובעד חלקו ע"פ ב"ד הקהל ומהכל יש להם שטר מחילה מאמו ועוד שאמו מעולם לא תבעה בכח שום שטר חוב לא בכתב יד שמעון ולא בשום שטר אחר אלא בע"פ ומעולם לא היה לא לאמו ולא לו שום כח להוציא שום ממון מתחת ידיהם ומשום שבימי קדם היתה אמו מוחזקת בנכסי שמעון גזרו הדיינים מה שגזרו לשום שלום ביניהם ועתה מה לו עמהם. עוד טוענים שאפילו שיהיה אמת שהיה חייב שמעון לראובן כיון שמת שמעון בחיי ראובן לא היה יכול ראובן להתפרע חובו מהם אלא בשבועה וכיון שמת ג"כ ראובן ולא נשבע אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין לו שום זכות ותביעה עמהם. עוד טוענת האלמנה של שמעון הנז' שאפילו שיהיה אמת שהיה חייב שמעון לראובן שלא נשאר לה מכל נכסי שמעון בעלה אחר שנתנה לאמו בעד כתובתה ובעד חלקו כל מה שנתנה ע"פ ב"ד הק"ק אפילו להתפרע חצי כתובתה ולא נשאר שום ממון לבניה משמעון ומיד גבתה היא כתובתה ע"פ ב"ד ואין לו לבן ראובן שום תביעה עמה שהיא קדמה לגבות כתובתה. עוד טוענים אלמנת שמעון ובניה שאפילו שעתה יצאו חייבים שהם מוחזקים בנכסיו ורוצים להתפרע מהם הערבות שנתחייבה עמו בעדו בכל מה שיהיה תובע הוא באיזה זמן בעולם וכיון שהוא ירש את כתובתה נכנס הוא חייב לפרוע חובותיה ואפילו שלא נזכר סך קצוב בערבות של אמו כיון שהם מוחזקים יוכלו לומר קים לן כהנהו דס"ל דיועיל הערבות שלא נזכר סך כלל. עוד טוענים ואומרים שכיון שאז היה קטן והיה סמוך על שלחן אמו הוי כאפטרופא שלו וכל מה שעשתה היא בעדו מעשיה קיים ואפילו שלא הגיע לפעוטות יכולים לומר קים לן כמאן דסבר דלא שנא בין הגיע לפעוטות ללא הגיע כיון שהם מוחזקים יורנו מורנו ורבינו הדין עם מי ואם יש ממשות בתביעה זו שתובע בן ראובן: תשובה נראה לי שאין ממש בטענות בן ראובן ואלמנת שמעון צדקה בטענותיה איברא דלכאורה נראה דמה שגזרו הדיינים ודנו בשביל היתום לאו דינא הוא דלא היה שם אפטרופס שיטעון בשביל היתום וראוי לב"ד להעמיד אפטרופס בשבילו כדאיתא בפרק שום היתומים נהרדעי אמרי בכולהו נזקקין ומעמידין אפטרופס וכתבו הטור בח"מ סי' ק"י וז"ל ומעמידין אפטרופס להפך בזכותם אם יוכל לערער ולבטל הצוואה ע"כ. וכ"ת הרי היתה שם אמו של יתום זה אינו כלום דאפילו מנוה ב"ד בשביל היתום לא עשו כלום דאין ב"ד ממנין אשה אפטרופס וכ"ת הרי ב"ד הקהל ששמו הנבררים לפקח על ענין היתום הרי הם מנום אפטרופסי היתום לא היא דודאי לא לאפטרופסי מנום אלא לדיינים והם לא כוונו ג"כ להיות אפטרופסי וכמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה על ענין פשרה שעשו ג' פשרנים בשביל יתום ח"ל אלא שראו הפשרנים שלא היה אפשר וכו' ומתוך כך שתפו היתום בפשרה וזה לא היה ראוי לעשות בלא קנין אפטרופס של יתום וגם כי כתבו שלתועלת היתום פישרו בשבילו וכל אדם יש לו כח ורשות לזכות היתומים ולא גריעי ג' דיינים שהם עצמם רוצים להיות אפטרופסים שלו הכא מוכח מלשון הפשרנים שלא היתה כוונתם להיות אפטרופסים ליתומים שהרי כתוב בשטר הפשרה לפי שראו שבפשרה הזאת יש תועלת ליתום הרשו לאפטרופס שיתמנה על זה היתום ועל ממונו ולהפך בזכיותיו ולמחול וכו' ואלו הוחזקו עצמם בתורת אפטרופסים מה הוצרכו להרשות לאפטרופס שיתמנה שימחול היה להם למחול ולגמור הכל על ידן וכו' ע"כ. א"כ אף אנו בנ"ד נאמר שכיון שהם גזרו שאלמנת ראובן תתן מחילה בעד בנה ויהיו בידה המעות וכו' משמע שלא