לחם רב (ל"לחם משנה") קלט

שיתנו השטר נידו ולא לשמעון הרי גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שהיה של שמעון וכו' ע"כ. וכד מעיינת בנ"ד עדיף מההיא דהתם אעפ"י שכתב השטר על שם שמעון כיון שאמר שיתנו לו השטר גלה בדעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה כל שכן בנדון דידן שלא אמר לו אלא שישאל הערך ליהודה והמעות צריך ליתן לראובן שודאי אין כאן לשון זכיה ולא לשון הודאה שהיא של יהודה: איברא דקשה לי טובא בדברי הטור דבמ"ש גלה בדעתו שאינו לא ל' זכיה ולא ל' הודאה משמע דאפי' היה מערער שמעון ואומר ההלואה נעשי' מממוני לא כל כמיני' דכיון דכשהלוה ראובן המעות אמר שיתנו השטר לידו גלה שאינו מודה שהמעות של שמעון ומדרך אמנ' עושה כן ובסוף דבריו כתב הטור וכיון ששמעון הודה שלא נעשית ההלואה מממונו כופין הלוה וכו' נרא' דאם היה אומר שמעון שההלואה נעשית מממונו לא היה נאמן ראובן וזה סתר דבריו הראשונים שכתב שאינו ל' הודאה דמשמע דאין כאן הודאה שמודה שהמעות של שמעון ותו קשיא כיון דהעור ז"ל קא עסיק היכא דשמעון מודה שההלואה לא נעשית מממונו אלא טוען מטעם זכיה למה ליה למימר שאינו לא ל' זכיה ולא ל' הודאה למה לן גלוי דעת שאין המעות של שמעון הא הוא מודה בפיו אלא שהוא טוען מטעם זכיה ולא היה לו לומר אלא גלה בדעתו שאינו ל' זכיה לבד ותו קשיא למה לי גלוי דעת שאינו ל' הודאה אפילו שהיה מודה נימא שלא להשביע את עצמו הודה. מיהו לזה י"ל דכולי האי לא הוה עביד לעשות שטר על שם שמעון שלא להשביע את עצמו ודמי למאי דכתב הטור בשם אביו בסי' פ"א דהיכא דכתב בכתב ידו שחייב מנה לפלו' אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמו הודה דכולי האי לא הוה עביד ולקושיא שניה י"ל דאע"ג דשמעון אומר שלא מממונו נעשתה ההלואה אם היה מודה ראובן שהוא של שמעון היינו אומרים דאפשר דנתן לו לשמעון כגון שזיכה לו ע"י אחר והוא לא ידע וכמו שכתב הטור לעיל בשם הראב"ד ומי שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו האיך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם לו על ידי אחר לכך כתב שאינו לשון הודאה אבל לקושיא ראשונה צריך לי עיון וכבר חפשתי מקום מוצא של דין זה בבעל התרומות וגם שם לא הונח לי ואפשר לומר דאם היה אומר שמעון דמממונו נעשתה ההלואה ודאי דהדין עם שמעון דאין אנו צריכין להודאת ראובן ואף על פי שראובן לא הודה מ"מ מעשיו מוכיחים שהוא ממון שמעון כיון שעשה השטר בשם שמעון אבל השתא דשמעון אומר דאינו ממונו מטעם הודאת ראובן אין לחייבו מכל מקום למדנו דאין זה ל' הודאה מה שאמר ראובן לשמעון שישאל ליהודה ערך המשי: אך מטעם אחר היה אפשר לזכותו לכאורה דהשני טישטיש שנתן יהודה לסרסור הם בחזקתו דנהי דהג' שנתן ראובן הם בחזקת ראובן ואף על פי שאמר שישאל הערך ליהודה אין זו הודאה שהם של יהודה כדכתיבנא מ"מ השנים שיצאו מתחת יד יהודה הם בחזקתו וכדכתב הרמב"ם ז"ל בריש הלכות מלוה טען הלוה המטלטלין אלו שביד' אינן שלי אלא פקדון הם בידי או שאולין וכו' אין שומעין נו או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו ע"כ. א"כ ה"נ אעפ"י שיהודה מודה לראובן שהם שלו אינו נאמן וקנוניא עשו ביניהם וכן כתב הטור בסי' צ"ט דכל הנמצא בבית האדם אנו מחזיקין שהוא שלו עד שיתברר בעדים שאינו שלו וכו'. איברא דאיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל אמאי לא מהימנינן ליה במגו דאם היה רוצה מחביאן או היה נותנן במתנה ע"מ להחזיר והיה מחויב המקבל להחזיר לו ולא שייך כאן תירוץ ה"ה ז"ל שתירץ במה שהקשה הוא על הרמב"ם ז"ל וכ"ת הרי שבפ' ב' כתב רבינו שכולל בשבועתו שלא החביאן ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר ולא היה יכול לעשות כן זה אינו כלום דשבועה זו תקנת גאונים והשתא רבינו מדין התלמוד קא עסיק ועוד דא"כ השתא נמי נהמניה בשבועה דשאולים או שכורים מגו דאם היה מחביאן יהיה נאמן בשבועה וגם אין לו' דהרמב"ם איירי אחר שיצאו המטלטלין בב"ד וכיון שכן אין אומרין מגו אם היה מחביאן קודם כיון דהשתא אינו יכול להחביאן דא"כ קושית ה"ה ז"ל ג"כ ליתא דאיך יכול ליתנם במתנה אחר שיצאו בב"ד להכרחה קא מכוון ומתנתיה לאו מתנה אלא ודאי אמרי' מגו שיכול ליתנם קודם שיצאו בב"ד ולתירוץ הרמב"ן ז"ל שכתב הרב המגיד א"ש הכל אבל לפי דעת הרב המגיד קשה וכבר יש לי בזה תירוץ ואין כאן מקום להאריך. מ"מ למדנו דכל מה שביד האדם הכל הוא בחזקתו א"כ היה נראה דיכול לוי לתפוס טישטי אחד מן השנים שלקח הסרסור מיהודה שהם שלו וכד מעיינינן אשכחינן דלאו מילתא היא דאלו הב' טישטיש לא תפסם לוי מתחת יד יהודה כדי שנאמר דודאי דהם שלו אלא מיד הסרסור לקחם והסרסור אומר שלקחם מיהודה במצות ראובן שאמר לו לך אצל יהודה שיתן לי הב' טישטיש אשר לי בידו וכן עשה יהודה ובעת מסירתם לסרסור בתורת ממון ראובן מסרם בידו נמצא שכשיצאו מתחת יהודה ובאו ליד הסרסור ממון ראובן היה ועתה שתפס לוי מיד הסרסור תופס מיד ראובן מקרי דהסרסור שלוחו של ראובן היה ועוד דכשנתן יהודה הב' טישטיש של ראובן לסרסור בעת ההיא לא היה חייב לאחרים דלא היה מחויב ללוי כלל ובשבועתו היה נאמן כדין מלוה ע"פ ועוד היום אומר שרוצה לישבע אותה וכיון שבאותה שעה לא היה חייב א"כ הודאתו בעת ההיא שהם של ראובן הודאה היא וכדכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י ז"ל סי' צ"ח ואעפ"י שאלו היה עכשיו ביד ראובן לא היה נאמן דכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים וכדמוכח בהאומר שטר אמנה הוא הכא שאני שבאותה שעה לא היה עדיין חב לזה ע"כ. א"כ בנ"ד נמי נימא הכי ואפילו שבועה ודאי אינו צריך לישבע ראובן שכדבריו כן הוא על מה שטוען לוי שקנוניא עשו ביניהם וכדכתב שם הרשב"א בתשובה הנז' על טענת קנוניא וז"ל כבר ידעת שאין משביעין היסת על טענת שמא וזו טענת שמא היא דמאין הוא יודע וכו' ה"נ נימא הכי כיון דאין כאן טענת ברי אינו מחויב לישבע ומ"מ אם רצה לוי להחרים חרם סתם ודאי דהרשות בידו וכמו שכתב שם הרשב"א בסוף אותה תשובה אבל אם רצה להחרים סתם כל מי שיש בידו נכסים מראובן שיביא לב"ד הרשות בידו וכו': הכלל העולה דאין בטענת לוי ממש ופטור ראובן משבועה וישלם הה' טישטיש לראובן ואם יש לו תביעה ע"פ עם יהודה ישבע לו יהודה ויפטר הנראה לע"ד כתבתי: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קעה שאלה ראובן שמעון ולוי אחים היו שותפים. בכל ענייניהם והיה ראובן עומד בוויניציא"ה על עסק השותפות וגם היה עושה פאטוריאש לאחרים בכלל השותפות ויהודה שלח לו סחורה וראובן קבל הסחורה ומכרה ולקח בתמורה בגד אחד וכ"כ דאמאשקוש ובתוך כך היתה עומדת ספינה א' על הנסיעה וכדי לשלוח מהרה הריטראטו הוכרח לעשות באלה א' ושם הדאמאשקוש עם הבגד מסודר באופן נאה בבאלה כדי שלא ירגישו בדאמאשקוש להצילו מן המכס וכך היה שהצילו מהמכס וכן עשה באופן זה באלה אחרת לאיש אחר ושלח אותם יחד קשורות וחתומות לספינה בגונדולה א' ודרך בעל הגונדולה להראות הבוליט"ה מהמכס במקום אחד מיוחד מהשררה ושכח ועבר משם ולהלאה ורדפו אנשי נוגשי אותו המקום ותפשו הבאלאש מהגונדולה ועכבו אותם לילה א' וראובן לא ידע מאומה עד הבקר ומיד הלך והוציא הבאלאש ושלחם והגיע הבאלה ליד יהודה קשורה וחתומה כמו שהיה כתוב בכתב ראובן וכנראה שלא מצא חתיכה אחת מדאמאשקו שהיה כתוב בכתב ראובן ומיד כתב לראובן תלונות ותרעומות עד שהוכרח ראובן להשיב לו כדי לפייסו וכדי שלא יעכב ידו מלשלוח לו פאטוריאש שבע"ה הוא יבא לביתו ויעשה עמו כל האפשר על חתיכה זו ובתוך זה הזמן נפטר ראובן בויניציא"ה והניח יתומים קטנים ובא יהודה לתבוע מהאחים השותפים הנז' שיפרעו לו החתיכה וטוען כנגד הנפטר שפשע במה ששם כ"כ דאמאשקו עם בגד א' בבאלה א' שאין כן דרך הסוחרים ושהיה זה סבה שהרגישו שהיו שם דאמאשקוש ומצאו מקום לגנוב החתיכה בדרך או נוגשי המקום גנבוה שם עוד טוען פשיעה אחרת שאחר שהוציא הבאלה הנז' מיד נוגשי המקום היה לו לפתות הבאלה ולראות אם לקחו דבר. עוד טוען שהנפטר כתב לו שהוא יבא לביתו ויעשה כל האפשרות בדבר הזה והוא לא בא אלו הם טענות יהודה. והאחים טענו בעדם ובעד היתומים שמה ששם כ"כ דאמאשקוש בתוך באלה א' היה לתועלתו שהספינה על הנסיעה ולא רנה לעכב הריטראטו וכמו כן עשה לאחרים ועוד שהיה אפשר להנצל אותם מהמכס כמו שכן היה ועוד אפשר שמסתמא אין אדם עושה פשיעה ואולי ראה כתב שלו שישלח לו בכל אופן והוכרח ע"פ כתבו לעשות כן ועל מה שאמר שפשע במה שלא ראה אם חסר דבר אחר שהוציאה מיד נוגשי המקום שעכבוה טוענין שאפשר שכן היה שראה ומצא הכל בשלמות דמסתמא לא פשע ועוד דאפילו שנודה שלא ראה ובדק אין זה פשיעה שכיון שהיו נוגשי המקום עומדים ע"פ דינם וחזקם ודאי שיראים לעשות כל עול. ועוד שאחר שראה הבאלה קשורה וסתומה כמו שהיה לא היה שם חשש ואולי בדרך נעשה הגנבה וגם שיש לזה אמתלאות כפי הנשמע שבקורפו עשה הקונסול הגנבה ועוד טוענים שמי יאמר שלא מצא הכל בשלמות כיון שהודה שהיתה הבאלה קשורה וחתומה ועליו להביא ראיה להוציא מן היתומים ואפילו שנודה שהוא לא ידע ממנה דבר אולי אנשי ביתו איזה מהם או נער שלו לקח אותם אחר שבאה הבאלה לביתו ומה שטען שהנפטר כתב לו כתב הנז' אין בזה שום חיוב שכדי שלא יפסיד הפאטוריא' וכדי לפייסו כתב כן ואם היה בא לביתו היה עומד עמו בדין ובטענות והיה מציל עצמו ממנו. ועוד טוענין שאפילו שנודה שכן היה שהרגיש הנפטר שעשה פשיעה אולי ע"י כתביו מתרעומות שלח לו משם כל מה שהפסיד ועליו הראיה עתה יורנו מורנו אם טענות האחים הם טענות תשובה כל דברי יהודה שטוען על שמעון ולוי ויורשי ראובן כפי דין תורתנו הקדושה ודאי דאין בהם ממש דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה ואפילו הוציא כתב ידו על היתומים אינו גובה מהם וכמו שכתב הטור בח"מ סי' ע"ט וטעמא משום דמצי אבוהון למיטען פרעתי אליבא דרובא דרבוותא וכיון שכן טענינן ליתמי מאי דמצי למיטען אבוהון וגדולה מזאת כתוב בתשובות מיימוניות סי' ל"ח דספר משפטים שאפילו כתוב בכתב ידו שלא יהא נאמן לומר פרעתי לגבי יורשים לא מהני נאמנות וטענינן להו דילמא פרע להו אבוהון והרב בעל התרומות בשער י"ג נראה שדעתו כן שכתב גם יש לברר אם כתב בכתב ידו שהאמינו עליו ועל יורשיו מת דינו מי אמרי' כיון דאין בו עדים נא אמרי' שטרך בידי מאי בעי או דילמא כיון דאית ביה נאמנות אמרי' ליה אם איתא שטרך בידי מאי בעי ומסתברא דודאי מהני ולא מהימן לוה בשבועה ואפילו מיתמי גבי נמי בלא שבועה ע"כ. ואיכא למידק אמאי נקט נאמנות עליו ועל יורשיו לישמועינן רבותא היכא דלא הוי נאמנות אלא עליו לבד אלא ודאי משום דבעל התרומות בעיא דקא בעי הוא לגבות מיתמי דבתחלת דבריו התחיל ואמר והיכא דאפיק מלוה כתב יד לוה על יתמי הלוה בהא ודאי מסתברא שאינו גובה בו מיורשיו ואף ע"ג דקא מודה דחתימת ידיה דאבוה הוא וכו' ובתר הכי כתב גם יש לברר אם