לחם רב (ל"לחם משנה") יד

העדים עדי השטר מכחישים אותם לא היא דאין כאן הכחשה דעדי השטר לא ידעו אי מתחלה מכר הבגדים לשמעון עצמו בעד מאה וחמשה אלפים לבנים אלא מהמכירה אחרונה ידעו והאחרים מעידים שכדברי עדי השטר הוא האמת אלא שמעידים עוד שתחלה מכרם לו בעד מאה וחמשה אלפים לבנים ועוד אפילו היה כאן הכחשה בין שתי הכתות הרי כאן תרי ותרי וכיון דיש שנים שאומרים שיש כאן רבית אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה א"כ זכינו לדון דאם עדים יעידו שהשטר שנעשה מהמאה ועשרים וחמשה אלף לא היה אלא על הבגדים אלה עצמם לבד ולא מכר לו דבר אחר עמהם כלל ושאלו הבגדים כמות שהם קנאם שמעון ממנו תחלה במאה וחמשה אלפים לבנים ודאי דהדין עם שמעון אלא שאין כל זה מספיק אם ראובן יכחיש לעדים ויאמר דאין הדבר כן אם יש לו שטר בנאמנות וכתוב בו כמנהג השטרות שהאמינו שמעון עליו נאמנות גמורה בפירוש כשני עדים כשרים כל זמן שטר זה יהיה קיים וכו' דכיון שכתוב בו נאמנות סתם מועיל לכל הטענות בין לפרעון בין לרבית בין לאמנה וכמו שנראה מדברי הרשב"א בתשובה כתבה הרב בית יוסף בסי' ע"א גבי שטר פקדון שכתוב בו והאמינוהו בעיקר המעות הנז' נאמנות גמורה בפירוש כשני עדים כשרים וכו' והשיב דמשום שאמר בעיקר המעות ודאי שאין בכלל אותו נאמנות פרעון אלא אמנה או רבית וכתב שם ואלו האמינוהו אף על הפרעון היה לו לכתוב נאמנות סתם ע"כ משמע משם דנאמנות סתם מועיל לכל. והתימה מהרב מהר"י ן' לב ז"ל שדקדק בפסקיו הראשונים דף קכ"ו שאלה ק"ה מתשובת הרשב"א אחרת שהביאה הרב בית יוסף סמוכה למה שכתבתי גבי ההוא שטרא דכתוב בו הוא נאמן עלי בכל ענייני שטר זה וכו' דאין נאמנות סתם מועיל כלל והאריך שם ולדבריו נמצאו דברי התשובות של הרשב"א סותרות דבתשובה הראשונה שהבאתי משמע דמועיל כדכתיבנא אלא ודאי דשאני ההוא שטרא דכתוב בו ענייני שטר זה וכיון דכתוב בו ענין שטר אית ליה להרשב"א דגרע דאין הפרעון מענין השטר דאין זה מגופו וכמו שנראה שם בהדיא אבל היכא דכתוב נאמנות סתם מועיל ודאי אליבא דהרשב"א ואין אנו צריכים לידחק בכל מה שדחק שם הרב הנז' ז"ל לתרץ ההיא תשובה דקושיותיו יפלו לפי דרכו ולא לפי דרכנו א"כ למדנו דאם כתוב בשטר בנ"ד נאמנות גמורה בפירוש כשני עדים כשרים ודאי דמועיל הנאמנות אפילו על טענת רבית ואם יכחיש ראובן לעדים נאמן דהא הימניה שמעון עליו טפי מעדים שכתב כשני עדים כשרים ומה גם אם כתוב מסודר בכל תוקף וכו' וכמו שכתב שם הרב מהר"י ן' לב ז"ל אלא שאין צורך לכך ודי במה שכתבנו אבל אם כתוב בשטר נאמנות גמורה בפירוש כשני עדים כשרים כל זמן ששטר זה יהיה קיים ולא יהיה קרוע קרע ב"ד או פרעון כתוב על גבו כמו שכתוב במקצת שטרות אז ודאי אין הנאמנות מועיל אלא לפרעון דוקא שהרי כיון שכתב או פרעון כתוב על גבו גלה דעתו שאין זה אלא לענין הפרעון לבד ולשאר הדברים לא האמינו וחזר הדין לכל מה שכתבנו למעלה הנלע"ד: הקטן אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: טו נשאלתי על דבר כתובה שצייר בה הסופר צורת החתן והכלה וכן צורת חמה ולבנה אם ראוי לעשות כן והנני משיב כי לכתחלה אין נכון לעשות כן הגם כי מדברי המרדכי בפרק כל הצלמים שכתב בשם הר"ם וז"ל נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה הם עושים או לאו והשבתי נ"ל דלא יפה הם עושים וכו' וסיים בה ונראה לי דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעונים ואין בזה משום לא תעשה פסל דלא אסור אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל במיני צבעונים מותר כדאמרי' בפרק חזקת הבתים הצר צורה וכו' ופרשב"ם וכו' יע"ש ומשם היינו יכולים ללמוד דאע"ג דצורת חמה ולבנה כ' הטור בשם ר"ת דבכל גוונא אסור לעשות בין בולט בין שוקע וכן הוסיף לומר בשם הרמב"ן דצורת אדם ג"כ אסור לעשות בין בולט בין שוקע מ"מ בכה"ג שצייר במיני צבעונים דאינו לא בולט ולא שוקע הוא מותר וא"כ בנ"ד שצייר הכתובה במיני צבעונים דמות החתן והכלה אע"פ שיהיה פרצוף אדם שלם וכן דמות החמה והלבנה הוא מותר מהאי טעמא: אלא שמ"מ אני אומר דהר"ם לא דקדק כן אלא מפי' רשב"ם דפי' בפרק חזקת דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתה דהיינו צורת חיה ועוף ומשום דהר"ם סבירא ליה דכל צורות אסורות אפילו חיה ועוף וסבר כסברת רבינו אליקים שדחה הרב ב"י בטור יו"ד סי' קמ"א לכך הוקשה לו דהיכי פי' רשב"ם דצייר צורת חיה ועוף והוצרך לחלק דשאני התם דהוי במיני צבעונים ולכך התיר התם רשב"ם לעשות כן ומכאן יצא לו להר"ם דין זה כנראה מדבריו דהביא ראיה בפרק כל הצלמים מההיא דרשב"ם וכן בפרק חזקת כתב המרדכי על דברי רשב"ם מכאן הוכיח הר"ם וכו' משמע דמהתם נפקא ליה אבל לדידן דקי"ל דליתא לדרבינו אליקים וכדכתב שם הרב ב"י וההיא דמכילתא דאסור לעשות כל תמונה מתרצינן לה כדתירץ הרב ב"י שם דאיירי בעושה ע"ז ממש או בצורות שדרך הכותים לעובדן לא מוכחינן כלל מההיא דרשב"ם דהתם הוא מותר מפני שאינו אלא צורת חיה ועוף ולכך פי' רשב"ם שם כן לאפוקי צורת אדם או צורות האסורות כחמה ולבנה וכיון שכן אני אומר דאע"ג דמדברי מהר"ם נראה היתר כיון דמדברי רשב"ם אין הוכחה לדידן והוא איסור תורה דלא תעשון אתי ראוי להחמיר באיסור תורה ולכתחלה מיהא אין ראוי לעשות כן מטעמא דכתיב' ועוד דבדברי הטור שכתב אבל בשוקעת כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל כתב הרב ב"י דהיינו שמציירים בסימנין על הכותל או על הלוח והא קרי ליה הטור שוקע וכבר נודע דבענינים הנז' אין הפרש בין בולט לשוקע מיהו מהא לא איריא דאפשר לפרש דאיירי שהוא חקוק בששר וכמו שכ' מהר"ם וכן נראה מדברי הרב ב"י שכתב שם וכ"כ המרדכי בפ' כל הצלמים בשם מהר"ם ומ"מ אני אומר דאין ראוי לעשות כן לכתחלה מיהו נהי דבדיעבד לא אסרינן ליה להשהותה ולקרוע הכתובה אבל לכתחלה מיהא לא עבדינן דהדבר נוגע לאיסור תורה ומכוער הדבר: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: טז ראיתי השאלה ערוכה בכל ושמורה הבאה מארץ קושט' יע"א על דבר הבתים שנפלו דברי ריבות בין גבאי חברת ת"ת לגבאי חברת הקדש עניים כי גבאי חברת ת"ת טוענין שהחזיקו בהם מימי קדם וגבאי חברת הקדש טוענים שהם שלהם ומביאים ראיה לדבריהם מהחוגי"ט שכתוב בו שהבתים ההם נמכרו להקדש בני ישראל לשכן בהם ענייהם וטוענים נגד החזקה שהחזיקו בנכסי הקדש ואין חזקתם חזקה וכדכ' הטור בסי' קמ"ט. הגם הלום ראיתי אחד קדוש מדבר חכם שלם משיב אמרי' דברים טובים לעזרת הדרת סברת ת"ת והוא פלא ושמו לא נודע לנו ואומר דבטענה הראשונה אשר טען דהחוגי"ט אין זו ראיה ודאי שהדין עמו לעניות דעתי מהטעמים שכתב וזה לי ימים כתבתי בפסק א' מסכים אל כוונתו וז"ל אשר כתבתי שם. ועוד דשטרות העולים בערכאות של גוים בעינן למידע דאותם ערכאות לא מקבלי שוחדא לפי הרמב"ם והרמ"ה וכדכתב הטור בח"מ סי' ס"ח וא"כ ערכאות דידן ודאי דלא ידעינן בהו דלא מקבלי שוחדא אלא אדרבה סתמה הוי דמקבלי שוחדא ואפילו לדעת הרא"ש דפליג על הרמב"ם והרמ"ה וסובר דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא אפשר דמודה דערכאות דידן דתוגרמה אתרע חזקתייהו ומקבלי שוחדא כנודע ועוד דאיכא בהו ריעותות אחרות וכמו שהאריך הרב מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ק"י יע"ש וא"כ החוגי"ט בדין תורתנו הקדושה חספא בעלמא הוא ע"כ: ומי שרוצה לעמוד על עיקר הדבר יעוין בפסקי הרב הגדול הנז' ז"ל כי שם האריך בדבר והעל' בסוף דבריו וכיון דכך הוא בנ"ד עד שכבודך שואל אי מגבינן בשטרי ההלוא' העשויין בעש"ג ממשעבדי יסתפק כבודך אי יגבה אפי' מבני חרי אם יכפור בהלואה או יאמר פרעתיך ובודאי כיון דאיכ' כמה מרבוות' דסברי דלא מגבינן בהו וכדכתבי' לעיל אע"ג דחתימי סהדי בשטר מילתא דפשיט' דאוקמי' ממונא בחזקת מריה ולא מפקינן ממונא מנתבע ע"כ. ומינה דבנ"ד נמי לא מפקינן החזקה מחבר' ת"ת כיון דאיכ' ספיק' בראי' שמביאי' גבאי חבר' ההקד' ומה גם דבנ"ד כתו' בו שהיהודי' קנו מקו' זה להקדש והו' פסול אפי' לפי דינ' שאין הקדשו של יהודי הקדש כפי דתם וא"כ אין לנו להכשיר שטר שאפי' כפי דתם הוא פסול וכדברי הריב"ש בסי' קמ"ג וכמ"ש החכם הפוסק וכל זה דבר פשוט וא"צ לפני'. אבל מ"ש החכ' הפוסק דאפי' שיבא עדו' ברור שהבתים היו מגבאי חברת ההקדש שחזק' סברת ת"ת חזקה בזה איני מסכי' עמו וזה לי ימים שאלו ממני בענין כיוצא בזה והעלתי כן בפסק א' אשר שם הארכתי וחת' עליו ה"ה מורי ורבי ז"ל וז"ל אשר חתם שם דבר זה כמה שנים כתבתי באורך על הפרש בין הק"ק יצ"ו עם יחיד א' שהיה רוצ' להחזיק בקצת חנויות מהקצבים והיו דייניהם החכם השלם כמה"ר חיים עובדיה והחכם השלם כה"ר אברהם סיראלוו ז"ל ופסקתי כמ"ש החכ' הפוסק נר"ו שאין מחזיקין בנכסי הקדש כלל אך בזאת שיש עדים ברורים שהם של הקדש ואם לא הכל כמו שפסק החכם הפוסק נר"ו ע"כ: ואחרי כן הודפסו פסקי הרב מורי ז"ל וראיתי פסק זה בח"א סימן קמ"ט והענין ההוא היה ביורש שהיה טוען ירשתי מאבא וכמבואר שם ואע"פ כן פסקו הרבני' הנז' דאין חזקה בנכסי הקדש וכמו שהאריך שלא כדברי החכם השלם הפוסק שרצה לחלק בין יורש ולוקח למחזיק עצמו והכריח הדבר מהתחלפות הסוגיות שבפ' לא יחפור ובפרק ח"ה ועל כן העלה בההיא דפ' ח"ה הוא המחזיק עצמו שאין יכול לטעון כן דאמרי' להו מאן מחיל ומאן שביק כיון דהחזק' בנכסי רבים אבל למי שלקח או ירש ממנו טענינן להו. ובאמת דבריו תמוהים בעיני, דלא יהיו הלוקח והיורש גדולי' ממי שבאו מחמתו אם הוא עצמו כשהי' טוען קניתי מכם והי' לו שני חזק' לא היה מועיל איך יועיל לבא מכחו לו' ירשתי מאבא או לקחתי מפ' אין אלו דברי טעם ודאי דנאמר יציבא בארע' וגיורא בשמי שמיא ואגב גרר' לזה כתב החכם נר"ו כי דבור תוס' דפ' לא יחפו' המתחיל יורש נמי תנינא כו' יש בו ט"ס וצ"ל וס"ד דמקש' דמתני' אשמו' בלוקח וה"ה ביורש והוא דוחק לשבש הספרי' אך כוונת התוס' היא שהוקש' להם אמאי לא הקשה המקשה מלוקח תניינא תחלה שבו התחיל רב זביד כמו שאמר טועני' ללוקח וכו' ותירצו דס"ד דמקשה דיורש ולוקח הכל דבר וכו' ופריך ליה מיורש משום דהדין מבואר בו יותר שאמרו שם הבא משום ירוש' אין צריך טענה. ועוד דהיא משנה ראשונ' שנויה קודם מתני' דמייתי מלוקח. ועוד הוקשה לחכם הנז' דלמה כתבו התוס' בדבור אחולי אחיל וכו' וכיון דליכ' לכל חד בדרך אלא פורת' וכו' ואין זה כלו' דכתבו כן לענין הצריכות לומר דאיכא טעמא ברבי' מביחיד. ולענין תירוץ התחלפו' הסוגיו' הרב מהריב"ל בפסקיו ח"ג סי' ל"ד האריך לתרץ יע"ש. ומדברי הרשב"א בתשו' הוזכר' בב"י ח"מ סי' תי"ז המתחל' שורת הדין מגמ' למדנו ב' תירוצי' לקושיא הא' הוא מפני דבההיא דבפ' חזקת לא היה שם אלא שתיקת בני ר"ה ולכך אמר דאין השתיקה מחילה ומה שאמר בפ' לא יחפור הוא כשמוחלו בפי' וכיון דיש כאן חזקה טוענין ללוקח ואומרי' דאימור מחל בפי' נמצא לפי פי' זה דהחזק' לר"ה מועלת בשטוען שמחלו אנשי העיר בפי' אבל שתיקה לא מהניא זהו התירוץ הראשון: ויש לי לתמוה עליו דכיון דהוא סובר דלכל חזקה אפילו להוצאת זוזין צריך חזקת ג' וטענת מכירה או מתנה וכמ"ש ה"ה בשמו פי"א מה' שכנ'