לחם רב (ל"לחם משנה") יג

דהו מוקמינן ממונא בחזקתיה מ"מ אין כל מ"ש מספיק בעיני אע"פ שהוכחתי כן מהסמ"ג והמרדכי והדבר מסופק בעיני ויש צדדין לכאן ולכאן: על כן אמרתי הטיבו אשר עשי גדולי וחשובי עירנו לתת פשר בין אלה העניינים כי מאחר שהדין הוא מסופק כדכתיבנא טוב הדבר שיפשרו ואיש על מקומו יבא בשלום כי הפשרה היא משפט שיש בה שלום: ואחרי כותבי את כל אלה אבא לנ"ד ואומר שכיון ששמעון או לוי קבלו מהגוי חמשה אלפים לבנים שהם מאה דוק' והלבנים היו יפים כשהיה הדוק' לערך חמשים אינו כדין שיפרעו לראובן חמשה אלפים לבנים מהמעות כרותים ורעים דכשהיה הדוק' לערך חמשים היו המטבעות טובים ביותר והיה להם כפלים וכפלי כפלים כסף מאשר היו כשעלה הדוק' למאה כאשר נודע לכל העולם וכיון דאיכא פחת לגבי נסכא ויקרי פירי אינו דין שילקה המלוה בכך דכבר כתבו הפוסקים דהדין האמור בגמ' לתועלת הלוה ה"ה איפכא אם פחת הנסכא או יקרי פירי דהוי הדין בהפך לתועלת המלוה ואפי' שנא' ששמעון אין לו דין לוה אלא דין גזלן דכיון שראובן זה אמר להם שיקבלו אלו המעות וישלחו לו והם שלחו יד בפקדון הוי כגזלן מ"מ הרי דין הגזלנים הוא שמשלמים כשעת הגזלה ושעת הגזלה היא חמשה אלפים טובים דאיכא בהו שבח לגבי נסכא טובא דאלו המעות הכרותים הגרועים אין בהם אפי' מחצה מהכסף אשר היה בראשונים וא"כ אינו דין שילקה המלוה בכך אלא נ"ל שצריך שמעון או לוי ליתן לראובן ה' אלפים שלמים כמו שהיו עוברים בעת שקבלו אותם או שאי"ש שלמים טובים לערך ח' לבנים שהיו עוברים אז כדי שלא יהא פחת לגבי נסכא או ישלימו לו באופן אחר כדי שלא יהיה לו לראובן פחת לגבי נסכא אבל כתת שמעון או לוי לראובן המעות כמו שקבלום די להם בכך אע"פ שהלבנים היו שוים יותר בזמן ההוא שהיו נותנים פירות יותר בלבן א' ממה שנותנים עתה מה להם בכך כיון שהם נותנים מה שקבלו. הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: שאלה יד ראובן הוציא שטר על שמעון מסך מאה ועשרים וחמשה אלפים לבנים וכתוב בו שנתחייב לו הסך הנז' מכ"כ בגדים שקנה ממנו נפרעים לזמן שנה אחת ועתה טוען שמעון כי השטר הנז' נעשה באיסור רבית כי בתחלה קנה אותם בגדים שעלו לסך מאה אלפים לבנים על מנת לתת לו בעדם ריוח ה' למאה כדרך שקנו ממנו אחרים שנתנו לו ריוח חמשה למאה ונגמר המקח כך ביניהם ושוב נמלך שמעון ונתפשר עם ראובן בשביל המתנת זמן פרעון המאה וחמשה אלפים לבנים הנז' לסוף שנה אחת בעד עשרים אלף לבנים אחרים שעלו כלם לסך מאה וחמשה ועשרים אלפים לבנים ונעשה השטר מסך קכ"ה אלפים לבנים נפרעים לסוף השנה. ויען כי שמעון ברח משם מפני נוגשיו בכה והתחנן לפני חכמי העיר אשר הלך לשם שיכתבו אל זקני עירו שיחקרו וידרשו להעמיד דברים על בוריין והם הושיבו ב"ד וקבלו עדות וכתבו וחתמו וזה לשונם. עוד שאלנו על ענין הנכסים מה היו שוים ואם קנו אחרים מהם וענה נכבד א' ואמר אני קניתי מהבגדים עצמם מראובן הח' חמשה למאה קרוב לעשרים אלפים לבנים ותיכף ביריד הקרוב נמכרו למטה מערכם. גם ענה אחר ואמר שמהבגדים הנז' קנה גם הוא ט"ו אלפים לבנים מראובן הנזכר חמשה למאה גם ידענו כי זה האיש שמעון קנה הבגדים חמשה למאה ואחר כך עשו עשרים למאה לשנה ועשו הסך למאה ועשרים וחמשה אלפים לבנים ואחר כך הלכו אל החכם פ' וכתב להם השטר לזמן שנה עכ"ל. הרי העידו הב"ד הנז' על ענין העסק ההוא שבתחלה נתפשרו בעד המאה אלפים לבנים מהבגדים בעד ריוח חמשה למאה ושוב נתפשרו לתת עשרים אלפים לבנים אחרים בעד המתנת הזמן והרי הוא רבית קצוצה ושכמ"ה אנס"ו: תשובה כפי הנראה מדברי העדים אלו הבגדים שקנה שמעון מראובן לא היו שוים אלא מאה וחמשה אלפים בעת קנייתם במעות בעין ואם כן אפילו לא היה קונה אותם שמעון בתחלה בסך הנזכר אלא שהיה מוכרם לו ראובן סתם כיון שהעלה בדמיהם בשביל המתנת המעות היה מקום לזכות לשמעון לפוטרו מעשרים האלף לבנים דהיינו טרשא דרב נחמן דאמרו באיזהו נשך דשרי והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן פסקו דלא כרב נחמן ולדידהו ודאי בנדון דידן כיון שהעלה במעות בשביל המתנת הזמן אסור: איברא דלדעת הטור והרא"ש והרשב"א ופוסקים אחרים דפסקו בטרשא דרב נחמן דשרי הוא מותר ואע"ג דכתב הטור דהיינו דוקא במעלהו מעט אבל מעלהו הרבה עד שניכר לכל דבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הוי כמפרש ואם כן נדון דידן דנר' דהעלה הרבה שהם עשרים אלפים לבנים משמע לכאורה דאפילו לדעתו אסור הא לאו מילתא היא דכבר כתב הרב מוהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו סי' ע' על זה וז"ל ובסמ"ג כתוב שזהו כשמוסיף בכל ה' דינרי' דינר אחד שמוכר שוה ה' בו' אז מותר אבל כשמוסיף יותר אסור ע"כ ולשון סמ"ג בלאוין קצ"ג כך הוא ואפי' בסתם שמתיר רב נחמן אינו מתיר אלא בדבר שאין דמיו ידועים כגון חפץ הנמכר בחמש לכל ומכרו לשנה בשש שאין זה דומה לאגר נטר כי גם עתה יכול למצו' בן אדם שצריך לי שיתן לו ו' אבל שוה חמש בעשר היה מודה דאסור אפילו בסתם וכו' ע"כ. לכאורה קשה רישא דלישני' לסיפיה דברישא כתב דדוקא ה' בו' ולא יותר ולבסוף כתב אבל שוה ה' בי' וכו' דמשמע דעד הכפל אינו נראה שמעלה בשביל המתנת המעות ומ"מ מדברי הרב מוהר"ר לוי ן' חביב נראה דדייק רישא דלישנא וכי היכי דלא תקשי אסיפיה אפשר דיתרץ כמו שאנו אומרים בגמ' לתרץ קושיא כי האי נעשה וכו' והכי נמי אמרינן נעשה כשמכר ה' ביותר משש כאלו מכר חמש בעשר דהוי כפל ואסור ונראה לי דטעם סמ"ג דקאמר עד חמש בשש ותו לא משום דבגמרא פ' איזהו נשך הקשו לרב נחמן ממתניתין דקאמרה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה אסו' ותירצו התם קץ ליה הכא לא קץ ליה ע"כ. והמקשה שהקשה היה סבור דטעם איסור דמתניתין הוי משום דהעלהו בדמים בשביל ההמתנה במנה ולכך הקשה לרב נחמן דשרי טרשא ותירץ לו דבמתניתין אסור משום דקץ דקאמר אם מעכשיו וכו' אבל אי לא קץ אע"ג דהעלהו לא איכפת לן כלל והעלאה דמתניתין הוי חמשה בשיתא דהיינו אלף זוז שהם עשרה מנה בעד י"ב מנה שהם חמשה בשיתא משמ' דהיכא דלא קץ עד חמשה בשיתא שרי אבל יותר לא דנראה דבשביל המתנת המעות הוא זה נראה לי טעמו של סמ"ג והוא דעת הטור. אלא דעדיין קשה לי דהטור בסי' קע"ג כתב חילוק אחד שחילקו בתוס' והרא"ש משומתו ידוע לאין שומרו ידוע בשומתו ידוע אסור בכל גוונא אפילו שאינו מעלה אלא מעט וחילוק זה נפקא להו לתו' והרא"ש ז"ל כמבואר בפרק איזהו נשך משום דקשיא להוא ממרי דרב נחמן אהדדי דאיהו אמר דטרשא שרי ובההוא דקיראה דיהיב ליה זוזי ואמר יהיבנא לך ה' ה' ושוין ד' קאמר דאסור היכא דליתנהו גבי אסור ולכך הוצרכו לחלק דשאני התם דהשער ידוע דאזלי בד' והשתא קשה למה להו טעמא דהשער ידוע אפילו אין השער ידוע נמי כיון דהוי חמשה ואזלי ד' והוי טפי מחמשה בשיתא ואפילו אין שומתו ידוע לדברי הטור וסמ"ג אסור מפני שמעלהו הרבה וא"כ נמצאו דברי התוס' והרא"ש הפך דברי הטור ומדברי הטור לא משמע הכי כיון שכתב דבריהם כדכתיבנא וי"ל דאין הכי נמי דהיו יכולים התוס' והרא"ש לתרץ הכי כההיא דקיראה אלא דעדיפא מינה אשכחו דאיכא שער ידוע והא ודאי עדיף ממעלה הרבה היכא דאין שער ידוע דאין לך מפרש טפי משער ידוע והטור וסמ"ג הם שחידשו לרבותא דאפילו דליכא שער ידוע טפי מחמשה בשיתא הוי הוכחה דהוי בשביל המתנת המעות א"כ לפי דברי הטור וסייעתו ודאי דהיכא דמכר סתם בנידון דידן המכר הוי מכר כיון דלא העלה יותר משוה חמשה בשיתא שמכר שוה מאה וחמשה במאה ועשרים וחמשה ומ"מ היה מקום לזכות לשמעון דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יוכל שמעון לומר קים לי כהרמב"ם וסייעתו דאין המכר מכר כלל דלית להו בטרשא דרב נחמן דשרי אלא שראוי לסמוך על טעם זה דראינו המנהג פשוט בכל העולם הפך דברי הרי"ף והרמב"ם שכל הסחורות הנמכרות בודאי שמוכרים אותם ביותר ממה שהם שוים במעות בעין ואם כן נעלת דלת בפני התגרים ובפרט בעירנו זאת שאלוניק"י לפי סברת הרי"ף והרמב"ם לא היה לנו מקום לישא וליתן כלל שכל מי שלוקח לזמן לוקח בהמתנה ביותר. מכדי דמיו והמוכר בשביל כך מוכרו לו אלא ודאי המנהג פשוט כהרא"ש וסייעתו: איברא דראיתי פה בעירנו נוהגים היתר בענין הפלפול שמוכרים לזמן והיא ודאי שומתו ידוע וכמ"ש הטור בסי' קע"ג וכן נראה לעין שהשער קצוב לפלפל ומ"מ מוכרים לזמן בהעלאת דמים והוא איסור אליבא דכ"ע גם אינם מקפידים אם העלאה היא העלאה טפי מחמשה בשיתא דפעמים מכרו לזמן ארוך כשתי שנים או יותר ומעלים הרבה טפי מחמשה בשיתא דהוא אסור לכ"ע כדכתיבנא גם לפעמים אדם צריך לפלפל והולך לאחר שיקחנו במעות בעין והוא לוקחה מהאחר בהמתנה ומעלה לו בדמיו דזה איסור לפי דעת הרב מוהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו סימן ע' מיהו בזה יש להם על מה שיסמוכו רב אחד שחלק שם עליו יע"ש. אבל בשני דברים הראשונים לא מצאתי סמך למנהג ורע עלי המעשה ושומר נפשו ירחק מהם אבל במה שנוהגים למכור בהעלאה עד ה' בשיתא בזה ודאי יש להם על מה שיסמוכו הרא"ש והטור וסיעת' ואחריהם אנו נגררים וראוי לסמוך עליהם באיסור קל דרבנן וא"כ בנדון דידן כיון שנתפשט המנהג הפך הרי"ף והרמב"ם ואנו מוציאים ממון נגד. סברתם שאנו מחייבים לכרוע למי שחייב לחברו מעות סחורה שלקח ממנו בהמתנה יותר מכדי שוויה וכל בתי דינים שראינו כן דנו ולא שמענו מי שפקפק בדבר אם כן אין לסמוך על טעם זה לפטור לשמעון אבל מ"מ יש טעם פשוט לפוטרו אליבא דכ"ע דכפי דברי העדים הוא לקח הבגדים הנזכרים תחלה בעד מאה וחמשה אלפים לבנים ואחר כך חזר ומכרם לו בעשרים אלפים לבנים יותר והרי זה עדיף טפי ממתני' דאיזהו נשך דקאמר התם דאין מרבין במכר היכא דאמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז וכו' ופשטא דמתניתין משמע דאפי' שאמר לו קודם המכירה כך אסור כל שכן בנ"ד שכבר מכר לו בעד הסך הנזכר ואחר כך בשביל המתנת המעות העלה עשרים אלפים לבנים וכו' דודאי הוי רבית טפי דקרוב הדבר להיות רבית קצוצה לדעת קצת מפרשים החולקים על רבותיו של הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ח' מה' מלוה דלדידהו לית להו בהארכת הזמן רבית קצוצה משום דקרא קאמר את כספך לא תתן וכו' וצריך שיקצוץ בשעת הלואה אבל להר"א ז"ל בהשגות ולאחרוני' שהסכימו ודאי דבנדון דידן הוי רביה קצוצה דהארכת הזמן הוי בנתינת המעות כמבואר שם בהשגות בפ"ח ואפילו לחכמי לוני"ל שכתב הרב ב"י בסי' קע"ג בשם בעל התרומות דאית להו דמתני' דאיזהו נשך דקאמרה אם מעכשיו אתה נותן וכו' איירי כשהחזיק בו הלוקח דהמכירה נתקיימה וכי קא שקיל שכר מעותיו שקיל מודו בנ"ד דרבותא הוא דכבר בא בשאלה דהמכר היה נגמר ונשלם בעד מאה וחמשה אלפים לבנים וא"כ לכ"ע יש כאן רבית בנדון דידן ולדעת חכמי לוני"ל קשה לי פשטא דשמעתא שהקשו לרב נחמן דאמר טרשא שרי ממתני' דאם לגורן וכו' ותירצו התם קץ וכו' דלדידהו לא הוה ליה למיתלי הדבר דקץ או לא קץ אלא לומר שאני התם דכבר לקח והחזיק ונמצא דמה שלוקח אחרי כן שכר מעותיו הוא נוטל כמ"ש הם: למדנו בנ"ד דלפי דברי אלו העדים הבאים בשאלה לפחות יש כאן אבק רבית וכיון שלא פרע עדיין שמעון אין להוציא מידו וכ"ת אלו