לחם רב (ל"לחם משנה") קלח

מהלכות שכירות גבי שתי עליות זו על גב זו דנפחתה התחתונה דהוא בעיא דלא איפשטא בגמרא כתב דלא ידור בבית ומצי המשכיר לדחותו לעליונה ומ"מ אם דר אין מוציאין אותו משם והא קרקע בחזקת בעליה עומדת ויוציאו אותו מן הבית ויתנו לו העליה דבחזקת המשכיר הוא מיהו לזה יש לומר דע"כ קרקע זה משועבד לשוכר אבל לא ידענו אי משום הבית או משום העליה חשבינן להאי שוכר מוחזק כיון דע"כ של משכיר יש לו זכות בקרקע זה או בבית או בעליה מ"מ למדנו דעת הרמב"ם ז"ל דבכל ספק דדינא אי תפס אפילו שלא ברשות לא מפקינן מיניה: והרא"ש ז"ל בריש פרק כיצד הרגל ובפ"ק דמציעא משמע דאית ליה דלא מהני תפיסה לספק דדינא וכהני דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גנבה דאי תפס אין מוציאין מידו כתב הוא בפ' מרובה דאם תפס מוציאין מידו משום דלטעמיה אזיל דהוא סבור דאין תפיסה מועיל לספקא דדינא ודלא כהרב ב"י ז"ל שכתב בח"מ סי' שין דטעמו של הרא"ש בכך הוא מטעמו של הראב"ד ז"ל בהשנות ואינו לעניות דעתי דטעמו של הראב"ד ז"ל הוא משום דהוי קנס ואין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין אבל בתיקו דממון מודה להרמב"ם ז"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הרא"ש ז"ל אזיל לטעמיה דסבור דאין תפיסה מועיל לספקא דדינא כדכתיבנא ומ"מ איכא לאתמוהי טובא עה שתמה החכם על דבריו במה שהביא ראיה בפ"ק דמציעא לומר דלא מהניא תפיסת הספק בטענת שמא מההיא דרב נחמן דאמר גבי חדש העיבור דקרקע בחזקת בעליה עומדת דשאני התם דהוי קרקע ולא הוי תפיסה ואפילו בטענת ברי לא מהניא תדע לך דבפ' המקבל גבי ההוא שטרא דכתיב ביה שנין סתמא פריך מהא דרב נחמן והתם טענת ברי הוי דהלוה טוען ברי דהוי שלשה ומ"מ פריך מדרב נחמן משמע דרב נחמן טעמיה משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואיירי אפילו בטוען ברי ויש לי לתרץ לזה דהרב הנמוקי הקשה שם בההיא דפרק המקבל דהא שטרא מסייע לממשכן דשנין תרי משמע כדאמרינן גבי סלעים דינרים ותירץ דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית אתרע ליה סהדותא דשטרא ע"כ. ואפשר דמשום הך דשטרא מסייע למלוה לא חשבינן לטענת דלוה כברי וכן לא חשבינן לטענת מלוה טענת ברי גמור משום דהניחו לאכול פירות של שנה שלישית וא"כ הוי כאן כשמא ושמא ולכך אינו מועיל תפיסה אבל בברי מהני תפיסה דאעפ"י דקרקע בחזקת בעליה עומדת הרי הוא תפס השכירות שכבר דר בבית וגם בההיא דשנין סתמא כבר אכל הפירות וההיא דכור בשלשים סאה בסלע דאמרי' ראשון ראשון קנה אע"ג דהוי טענת ספק ותירץ הרא"ש דשאני התם דתפס ברשות כדכתב הרב הנמוקי בפ"ק דמציעא וכן ההיא דמרא למרפק ביה פרדסי דפרק השואל דאזלינן בתר דתפיס ומשום הכי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה והוקשה להח' מהר"ר דוד ן' לב ז"ל בפסקיו אבי' ח"א דף נ"ג דכיון דליכא טענת ברי אמאי מהני תפיסה דלהרא"ש דאינו מחלק בין קודם שנולד הספק לאחר שנולד הספק אין הדבר תלוי אלא בטענת ברי ובטענת שמא לא מהני תפיסה יש לתרץ דשאני התם דתפס ברשות כי היכי דתריץ הרב הנמוקי יוסף כל הני דהקשה בפ"ק דמציעא ולהכי מהני אע"ג דהוי טענת שמא וכדמשמע מההיא דכור בשלשים וההוא דבכור דרבי עקיבא דאמר אם נתן לא יחזיר משום. דהתפיסו ברשות: וכי תימא א"כ מאי מייתי ראיה הרא"ש מההיא דרב נחמן הא התם נמי תפס ברשות וכמו שכתב הרב הנמוקי ז"ל בפ"ק דמציעא יש לומר דבשלמא אם הוא מטלטל כמו מרא ודאי דזה מקרי ברשות שברשותו נכנס בידו ועדיין הוא בידו אבל בקרקע אין כאן תפיסה ברשות דאחר ששלמו החדשים שהשכיר לו קרקע ברשותיה דמריה איתיה ולא מקרי דהוי בידו של שוכר ואעפ"י שכבר דר ותפס דשכירות לא מקרי תפס ברשות וחולק הרא"ש ז"ל בהא על הרב הנמוקי וכבר כתב קצת מזה החכם הפוסק נר"ו: מ"מ נתבאר דעת הרא"ש ז"ל דתפיסה ברשות מהני אפילו דטעין טענת שמא אבל היכא דטעין ברי אפילו שלא ברשות ואחר שנולד הספק מהני דבטענת ברי משמע דתלי הרא"ש ז"ל למלתיה וכמו שכתב החכם מהר"ר דוד ן' לב ז"ל בספר הנז': הרב מהר"ר שמואל בר ברוך שכתב המרדכי בפרק נערה אפשר דאית ליה כדעת הרמב"ם דתפיסה אחר שנולד הספק מהני וכמו שכתב הרב בעל התרומות בסימן שנ"א שנראה דעתו כן או אפשר דדעתו כדכתב הר"י קולין ז"ל בשרש קס"א דחשיב ליה לקים לי כרש"י ז"ל בטענת ברי ויש להביא ראיה לזה קצת מהא דקיימא לן גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו דעביד כרב ושמואל עביד דעביד כרבי אלעזר עביד וכתב הטור בח"מ סימן ק"ח דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין מידם וכדבריו כתב בעל התרומות בשער י"ג בלי שום חולק ואע"ג דבעל התרומות נראה דאית ליה כהרמב"ן ז"ל דאין תפיסה מועיל לספקא שכתב דבריו בסתמא בשער ס"ח מ"מ כתב גבי הא דאין אדם מוריש וכו' דאין מוציאין מן יורשי המלוה אם תפס והא החם ספקא הוי הלכתא כשמואל או כר' אלעזר אלא ודאי משום דהתופס יאמר קים לי כר' אלעזר דהיינו יורשי המלוה שתפסו והוי הך כטענת ברי זה נראה קצת ראיה לדעת הרב מהר"י קולין ז"ל בפי' רבינו שמואל בר ברוך ז"ל: והרב הנמוקי ז"ל בפ"ק דמציעא האריך מאד בענינים אלו ודקדק החכם נר"ו עליו יפה דודאי אין לדמות ההיא דתקפה א' בפנינו לכל תיקו שבתלמוד דהתם כיון שזה תפוס בחצי וזה תפוס בחצי אם תקפו והוציאו מידו ודאי דמוציאין ממנו דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אבל בספקא דדינא לא שייך לומר כן וכבר כתב הוא עצמו כן בפרק האשה שנתארמלה בפי' כתיבת יד נרא' שחזר כן ממה שכתב כאן שדמה הענינים וכן כתב שם דזמנין דתפסה מאתים איירי דתפס שלא בעדים דאל"כ לא מהני דודאי חזקה מה שביד האדם הוא שלו ואין לדמותו לכל תיקו שבתלמוד כמו שדמה בפ"ק דמציעא וכמו שהאריך החכם נר"ו שהביא לשונו. ואף גם זאת תמהתי עליו דההיא דשנין סתמא דחלק בפרק המקבל בין עבידא לאגלויי להיכא דלא עבידא הוי בטוען טענת ברי וכן ההיא דתרי ותרי דפרק האשה שנתארמלה וכיון שכן שייך שפיר לחלק התם בין תפיסה שלא בעדים לתפיסה בעדים דשלא בעדים מהימנינן ליה במגו אבל בעדים ליתא מגו אבל בספקא דדינא לא שייך מגו כיון דלתופס עצמו הענין מסופק. וכן ראיתי לרבינו ירוח' בנתיב ו' שכתב דההיא דתרי ותרי הוי דתפס שלא בעדים וכן נראה מדברי הרב הנמוקי ז"ל בין בכלל שנתן שכתב כללא דספקא בין מה שכתב תחלה דרך תרי ותרי דלההיא דשנין סתמא ספק מחמת הדין ולא ספק מחמת העדות ואין לחלק בהם בין תפיסה בעדים לשלא בעדים ולא נתבררו לי דבריו וצ"ע. ומ"מ למדנו דעתו נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהניא כלל אלא היכא דתפס ברשות וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בשמו בפ"ק דבכורות אלא שהרב הנמוקי האריך וחלק עוד חלוקים דקים יע"ש לזה ראיתי ונתון אל לבי לכתוב מעט מהרבה ממה שיש לי באלו הענינים ועוד חזון למועד אשוב להעמיק יותר בעיון ואכתוב עוד בדברים אלו כאשר עם לבבי בענינים עמוקים והדברים ארוכים: הק' אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קעד שאלה ראובן אמר לשמעון סרסור יש לי ה' טישטיש משי לך ומכור אותם לי והבא לי המעות ונתן לו מיד השלשה טישטיש והלך שמעון הסרסור ומכרם ללוי וקודם שפסק השער עמו בא ואמר לראובן אם היה רוצה למכור המשי לערך כך מעות והשיב לו ראובן לך אצל יהודה ואמור לו אם ירצה ליתן המשי בזה הערך כי לו את' צריך לשאול ערך המשי אז הלך שמעון אצל יהודה ושאל ממנו אם היה רוצה ליתן המשי באותו הערך והשיב לו לך תן המשי בערך שאמרת והלך שמעון ופסק השער עם לוי ונתן לו הג' טישטיש ועשה עמו לתת לו שנים אחרים אח"כ שאל שמעון מראובן השני' אחרים להשלים המקח עם לוי אז אמר לו ראובן לך ג"כ אצל יהודה שיתן לי הב' טישטיש שיש לי בידו ולקח שמעון השנים טישטיש מיד יהודה כמאמר ראובן ונתנם לו אחר כך תבע ראובן המעות מלוי והשיב לו לוי זה המשי היא של יהודה שכן אמר לי שמעון שאתה שלחת אותו אצל יהודה לשאול ממנו ערך המשי ומכאן אני צודק שהיא שלו ויהודה הנזכר חייב לי מעות בעד טישטי אחד והרי אני נשבע שחייב לי כך מעות אז השיב לו ראובן אמת שאני שלחתי לשמעון אצל יהודה לשאול ממנו ערך המשי אבל אינה שלו שאני קניתיה ממנו מקדמת דנא ונתתי לו המעות בערך יותר ממה שאתה קנית וכשראיתי שהיה אונאה בה אמרתי ליהודה תרעומת דברים והשיב לי יהודה הנז' אם אין אתה רוצה אותה בערך הנז' וגם היא רעה בעיניך מכור תמכרנה בכסף ומה שיפחות ממה שנתת לי עלי לשלם ובטענה זו נתתי הטישטיש למכור ביד שמעון וכשראיתי שהשיב ליתן לי פחת הערך ממה שאני לקחתי מיהודה לכך אמרתי לשמעון שילך אצל יהודה אם היה רוצה ליתנה ולהפסיד כ"כ מעות אבל מעות המשי שלי הם כמשפט המקח וממכר הנעשה בין הסוחרים ולו משפט הפחת ומידי אין לטרוף מה שיהודה חייב לך ושמעון איש הביני' אינו מכחיש לא לראובן ולא ללוי כי כמו כן דבריו ויהודה ג"כ מודה דברי ראובן ואומר שמכר לראובן קודם המשי וקבל מעותיו אלא שהפחת היה לו לפרוע כדברי ראובן וכנגד לוי מכחיש לו ואומר שאינו חייב לו כלום כי מה ששואל ממנו כבר פרע לו ואם ירצה לוי שישבע שבועת היסת שאינו חייב לו כלום כדין התובע לחברו מלוה על פה ולוי טוען שיש לו תחת ידו ממנו שהוא רוצה להתפרע ממה שתחת ידו שהמשי הוא של יהודה ומה שאמר ראובן שקנה אותה מיהודה לאו כלום דלאו כל כמיניה לומר כן ובודאי עשו קנוניא ביניהם וראובן אומר דאינו צריך לישבע שלא עשה קנוניא כי אין כאן לחשש קנוניא יורנו מורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים: תשובה ודאי שבטענת לוי הבאה בשאלה אין בה ממש כי מה שאמר שהוא צודק שכיון שאמר ראובן לשמעון לך אצל יהודה ושאל ממנו ערך המשי שהמשי של יהודה זו אינה טענה מכמה טעמי חדא שאפילו היה אומר ראובן לשמעון בפירוש לך אצל יהודה ושאל ממנו ערך המשי שהיא שלו היה יכול ראובן לטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי ואפי' לא טען אנן טענינן ליה כמבואר בדברי הטור בסימן ל"ב וסי' פ"א לדעת הראב"ד והרא"ש כ"ש בנ"ד שלא אמר בפירוש שהיא שלו ומתרץ דבוריה דודאי טענתיה טענה ויפה פי' דבריו ועוד דראוי להאמינו במגו דאי בעי לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי ועוד דבטור ח"מ סי' ס' גבי ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה אמר שיחייב עצמו בקנין כתב שם וז"ל אפילו היה עניינו בסתם ושמעון מערער ואומר אעפ"י שלא היה הממון שלי זכיתי בו מאחר שצוית ללוי להשתעבד לי בקנין ונכתב השטר על שמי הרי נתת אותו לי אין ממש בדבריו הואיל ואמר ראובן