לחם רב (ל"לחם משנה") קלו

בעלמא משם נלמוד דכיון שבטל שליחות העדים שעשאה שלוחים לכתוב והם כתבו שלא כדין הוי חספא בעלמא: ולענין דינא אני מסכים עמו בפטור ה"ר שלמה הנז' משום דיצא ערב בדבר שאין לו קצבה ודעת הרמב"ם ורבותיו דאינו מועיל אע"פ שבסוף חלק א' מפסקי מהר"י ן' לב פירש פירוש אחר דרבותיו של הרמב"ם פליגי עליה בערב מכל מקום לרב המגיד אנו שומעים שכתב דמודו ליה אפילו בערב וכיון שכן יוכל ה"ר שלמה לומר קים לי כוותייהו וכל שאר הדברים שפלפל הם חיים טובים וקיימים: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קעא שאלה ראובן השכיר לשמעון בתים ידועים בשטר לכל משך זמן שירצה שמעון לדור בהם ונכנס שמעון ועמד כמה שנים בבתים הנז' ויהי כי ארכו הימים בא ראובן המשכיר וחרחר ריב עם שמעון כדי לגרשו מהבתים ושמעון לא היה רוצה לצאת מהבתים הנז' ורבו ביניהם המריבות עד שנתרצו ובררו שני דיינים רשומים מחכמי שלמי העיר וקיימו וקבלו בקנין ושבועה חמורה לקבל גזרת' בכל מה שיגזרו הן למכור חזקת הבתים לשמעון בסך שיגזרו והן להשכירם נו כפי מה שיראה בעיניהם של דיינים ואחר אשר שמעו הדיינים הנז' טענות הכתות הנז' גזרו שימכור ראובן לשמעון החזקה הנזכר' בסך ידוע ושיחייב שמעון לקנותם באותו סך וסברו וקבלו הכתות הנזכרים גזרת הדיינים ומכר ראובן הבתים הנזכרים לשמעון בעד אותו הסך מכירה גמורה בשטר והחזיק שמעון בבתים עד היום. ויהי היום בא ראובן וחוזר לחרחר דברי ריבות על המכירה הנזכרת ואומר שמסר מודעא על המכירה הנזכרת באמרו שהיה אנוס ושטר המודעא בידו כתוב וחתום מעדים מעידים שהכירו באונסו. ושמעון אומר אני לא אנסתי לראובן כי אדרבה אני בתחלה הייתי יושב לבטח בתורת שכירות ומי הביאני לקנות הבתים הלא טוב לי היותי שוכר כי כל כך שכירות אני פורע עכשיו כמו מאז מקדם ואם כן למה לי להוציא דמי המקנה אלא ודאי שהוא גלגל עלי דברי ריבות כדי שאקנה הבתים הנזכרים וכן מוכח מגזרת הדיינים שכתבו שיחויב שמעון לקנות באותו הסך שנגזר עליו. ועוד טוען שמעון שאם היה הדבר באונס מאחר שהקריבו טענותיהם לפני שני חכמים שלמים הם אתנו ועל פי טענותיהם גזרו מה שגזרו היה לו לראובן להשמיע טענת האונס לדיינים ובלי ספק אם היה אונס בדבר היו פוטרים אותו. ועוד טוען שמעון שבשטר המכירה נזכר בטול מודעות וזה לשונו בבטול כל מיני אופני מודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי עד סוף כל המודעות כולן מתחלתן ועד סופן ובפסול כל עדיהן וכו'. ועוד טוען שמעון כי מלבד שטר המכירה הנזכרת יש לו שטר אחר שנתחייב ראובן לסלק כל ערעור שיבא מחמת מערער ידוע בפרט ומכל מערער בכלל הכל בקנין וגם באותו שטר הוזכר בטול מודעות ופסול עדיהן באופן שיש ביד שמעון שני שטרות על המכירה וקיומה ובטול המודעות ופסול העדים. ועוד טוען שמעון שיש בידי כתב כתוב וחתום מגיד שהתרה בראובן כשהיה רוצה לגרשו מהבתים שלא כדין ואמר לו שיחדיו למשפט יקרבו ויקוב הדין את ההר והשיבו שלא היה רוצה לעמוד בדין תורה כי אם יוליכנו עם השוטר בעש"ג ויתבע לו תביעתו עד שהוכרח שמעון לקנות ממנו הבתים כדי לסלקו מעליו וא"כ מכל הטענות האלה נרא' דאין בטענת ראובן ממש עתה יורנו מורנו הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה אע"ג דמטענות שמעון נראה שלא היה אונס בדבר כמו שבא בשאלה ומה גם משטר ההתראה שהתרה בראובן שיעמוד בדין תורה ולא רצה מכל מקום אם המודעא עשויה בתוקפה וכתוב בה שהכירו העדים באונסי אפשר שהאונס אירע אחר גזרת הדיינים שגזרו לתת הסך ההוא ושמעון לא עשה כגזרתם ואעפ"י כן הוצרך למכור לו מפני האונס שאנסו שמעון כגון שכתוב בשטר שהודה שקבל מעות המכירה משמעון כמו שנהוג בשטרי המכירה שאין כותבי' שבפניהם מנה המעות אנא שהודה המוכר שקבלם אם הדבר כן אפשר שלא קבל ראובן המעות כולם או מקצתם ומחמת האונס הודה שקבלם והוצרך למכור ואע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מכירה משמע דאעפ"י שלא לקח הדמים בפני עדים מהני כיון שהודה בפני עדים הרי הטור פליג עליה בח"מ סימן ר"ד וכמי שהאריך שם הרב ב"י וכן הראב"ד ז"ל בהשגות ועוד אפילו הרמב"ם לא קאמר אלא בשלא מסר מודעא אבל אם מסר מודעא ודאי דיכול לומר דאגב אונסא הודה שקבל וכמ"ש הרב המגיד בריש פרק עשירי וז"ל ולא אמרינן אגב אונסא קא מודה כל זמן שלא מסר מודעא כמו שיתבאר בפי' זה ע"כ וכן כתב הרמב"ם לקמיה וכן אם הודה בפניהם שלקח הדמים אחר שמסר מודעא על כד אינו חייב להחזיר כלום שהאנס אנסו עד שיודה והעדים כבר ידעו שהוא אנוס ע"כ משמע דכיון דמסר מודעא יכול לומר לא קבלתי המעות אלא מחמת האונס הודתי ואעפ"י שלא יהא מפורש בההיא מודעא שמה שמודה שקבל הוא מחמת אונס אלא שכותב שמוכר באונס והכירו העדים באונסו יכול לומר אח"כ דגם המעות לא קבל. איברא דמדברי מהרי"ק ז"ל בריש סי' הנז' שכתב על דברי הרב המגיד שהבאתי וז"ל ביאור דבריו כל זמן שלא מסר מודעא שלא קבל המעו' שהוא מודה שקבלם מחמת היראה ע"כ משמע דנשמר ממה שכתבתי לדעתו צריך שיפרש בהדיא במודעא שמה שמודה הוא מחמת אונס. מ"מ לע"ד נראה פשט דברי הרמב"ם וה"ה דאין צריך לכך אלא כיון שהוא אומר לפני העדים דעו שאני מוכר באונס והעדים הכירו באונסו יכול לומר אחר כך לא קבלתי המעות ולכן אני אומר כיון שיש ביד המוכר מודעא כתקנה אולי האונס היה אחר גזרת הדיינים דודאי קודם גזרת הדיינים כיון שהם עמדו בדין לא היה שם אונס ואחר כך אנסו שמעון לראובן וכדי שלא נכחיש לעדי המודעא ראוי לומר כן דהרי אנו רואים דיש ליישב דברי העדים שלא יכחישו זה לזה בכל מה שנוכל כדאמרי' בפרק היו בודקין אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש דטעו בעיבורא דירחא אם כן ראוי להעמיד דברי העדים בחזקתן ואין הכחשה לדבר ממה שהתרה שמעון לראובן מעיקרא שיעמוד בדין תורה ולא רצה דאולי אחר כך רצה וחזר הדבר בהפך שאנסו שמעון ואפילו שיודה ראובן שקבל המעות הכתובות באותו שטר או שכתוב בשטר המכירה שבפני העדים מנה המעות אפשר דשום דבר אחר שנה שמעון מגזרת הדיינים ולא עשה כמאמרם ואנס לראובן שימכור לו והוצרך למכור מחמת אונסו ואעפ"י שאפשר לומר שכדין אנסו כמו שיתבאר בעזרת האל מ"מ כיון שאין ראיה ברורה על כך אמרינן דסתם אונס שלא כדין הוא אבל אם מודה ראובן שלא שנה שמעון מגזרת הדיינים ונתן לו המעות שגזרו הדיינים משלם או אפילו אינו מודה ראובן אלא שיש עדים על כך ומכל מקום הוא לא היה רוצה למכור אלא ששמעון אנסו בכח הפחדות בדבר שבידו לעשות או שום אונס אחר ושעל כן הוצרך לקיים גזרת הדיינים ולמכור אף עפ"י שמסר מודעא על כך והעדים מעידים שהכירו באונסו שהיה אונס גמור מכל מקום אפילו שנודה לדברי ראובן ולדברי העדים שאנסו שמעון מכל מקום הרי אנסו כדין שיקיים גזרת הדיינים שחייב לקיים בקנין ובשבועה וכיון שאנסו כדין לאו אונס הוא תדע לך דהא בגט אם אנסוהו ישראל לגרש עד שאמר רוצה אני הגט גט וכמו שכתבו כל הפוסקים זכרונם לברכה משמע דלא מקרי אונס וכיון שכן אפי' מסר מודעא על כרחין לא מהני גבי מכירה דבעינן תרתי מודעא ובאונס וכיון דליכא אונס המודעא בטלה והעדים המעידים שהכירו באונסו אינם אומרים אלא שאנסו שמעון לראובן למכור ונודה לדבריהם ונאמר דכיון שיש גזרת דיינים ביד שמעון וראובן מודה או יש עדים על כך שלא שנה שמעון מגזרת הדיינים הרי הודה דאנסו כדין ואין המודעא מודעא והמכירה קיימת ואע"ג דגבי גט הוי שאנסוהו ב"ד לגרש מכל מקום הא קיימא לן בריש פרק המניח עביד איניש דינא לנפשיה וכתבו הטור ז"ל בח"מ סי' ד' וא"כ כיון שזה אנסו להוציא את שלו מתחת ידו שמן הדין היה חייב למכור לו ולא רצה למכור לו הוי כאנסוהו ב"ד לעשות מה שהתורה גזרה עליו דאין זה אונס אבל אין לקיים המכירה מפני הבטולים שיש במכירה כמו שהוזכר בשאלה דהא איכא פלוגתא דרבוות' טובא בכך דלהרמ"ה זכרונו לברכה בעינן שיעיד על עצמו שלא מסר מודעא כמו שכתב הטור בסימן ר"ה מה שאין כן בשטר מכירה זו ולהרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בעינן שיאמר הל הדברים הגורמים וכו' מה שאין כן בשטר זה ג"כ. ועוד דהרב מוהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סי' ל"ד כתב דלא אמר הרמב"ם ז"ל אותו תיקון אלא לענין גט ולא לענין מכירה יע"ש: איברא דהרב מהר"י ן' לב ז"ל פליג עליה בפסקיו חלק שלישי סימן כ"ח עיין שם ועוד דאע"ג דאיכא פסול ערים דלדעת הרב רבינו שלמה ן' אדרת ז"ל מהני הרי הקשה עליו הרב רבינו נסים ז"ל ואמר דאם ימסור מודעא על פסול העדים המודעא קיימת ולפיכך כתב שאין לו תקנה ולכך אין לבטל המודעא מטעם זה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אי המודעא קיימת או לא אוקי ארעא בחזקת מאריה קמא ונימא דהמודעא קיימת אבל אם יש לבטלה הוא מהטעם שכתבתי לעניות דעתי ואלו היה מציג השואל לפני נוסח לשון המודעא אפשר היה שיתברר הענין יותר ומכל מקום מה שנראה לענ"ד לפי לשון השאלה כתבתי וחתמתי. הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קעב שאלה ילמדנו רבינו על דבר ראובן שהיה נשוי עם לאה ונפטר לבית עולמו וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק והניח בת וכל נכסי עזבונו הנה הנם בביתו ובית דין הק"ק אביהן של היתומה הנזכרת חפצים לשלוח יד בנכסים לחשבון היתומה והאלמנה לאה טוענת שהן תחת ידה בבית שהיתה דרה אי מהניא לה האי תפיסה לעכב הנכסים הנזכרים בעד מזונותיה כל זמן שהם בבית בעלה הנזכר ובית דין של היתומה טוענין שהנכסים בבית אבי היתומה וחפצים לזכות בהם מצד היתומה יורנו מורה צדק הדין עם מי ושכר אדוננו כפול מן השמים: תשובה הריב"ש ז"ל סי' שס"ד וסי' ק"ז כתב דבר ברור הוא כי הנכסים שהם בבית הבעל אעפ"י שכשמת נשארו הנכסים בידה ואהלים כאשר המה אין זו תפיסה של כלום שכל תופס צרין שיתפוס תפיסה גמורה באחד מדרכי הקניות וכתב עוד בסימן ק"ז וא"כ הבית והתיבות והמטלטלין הכל ברשות היורשים ואינה נקראה תופסת מפני תפיסת המפתחות שאין מסירת מפתח קונה וכל שכן תפיסתו וכו'. ועוד כתב שם צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא על ידי אחר אפילו עשאתו שליח וכו' יעויין שם א"כ בנדון דידן שכפי הנראה מדברי השאלה נשארו הנכסים בבית המת והיא לא תפסה אות' וקנאם באחד מדרכי הקניות כגון הגבהה שקונה בכל מקום וכן אם הוציאם מרשות המת שהוא הבית אשר מת שם שהיא בחזקת היורשים והניחם בבית אפר ושכר הבית ההיא או נתנוהו לה במתנה