לחם רב (ל"לחם משנה") קלה

מפסיד משמע דכיון דאיכא הפסד כל דהו לא הויא נתינה ומ"מ אפשר לחולק לחלוק דלא הוצרכו התוספות לתרץ כן אלא ללישנא קמא דאינו מחלק בין בפניו לשלא בפניו ולכך הוקשה להם דאמאי אצטריך תקנת הלל כיון דקיי"ל דהלוהו בישוב יחזור לו בישוב אבל ללישנא בתרא אין כאן קושיא דמתני' דקאמר דלא יחזיר לו במדבר דמשמע דבישוב יחזיר היינו בפניו וכי אצטריך תקנת הלל לשלא בפניו וכיון דקיי"ל כלישנא בתר' דרבא וכמו שכתב הר"ן א"כ התירוץ שכתבו התוספות בטל מאליו. ומכל מקום אני אומר דאין חלוק בין לישנא בתרא לקמא אלא דבלישנא קמא אית ליה דאפי' בפניו לא הוי נתינה בע"כ נתינה וללישנא בתרא דוקא שלא בפניו אבל בפניו הוי נתינה ומ"מ מאי דאית לן ללישנא קמא דהוי נתינה בע"כ ולא הוי נתינה ללישנא בתרא נמי הכי הוי ושלא בפניו מיהא לא הויא נתינה ועוד דאם אתה אומר ללישנא בתרא דהא דיחזיר לו בישוב היינו בפניו אבל שלא בפניו לא אף ע"ג דהוי פרעון א"כ נ"ד דהוי פרעון והוי שלא בפניו לא הויא נתינה ונמצא שאתה מיפה כחו של מלוה לפי לישנא בתרא טפי. ומצאתי ראיה לדברי מתשובת הריב"ש סימן קצ"ז על א' שפרע מהמטבע שנפסל והמטבע היה עומד ליפסל והמלוה לא היה שם ופרע בזמן דפ"ע אדה"ב שהוא זמן ידוע ונהוג להקל לפרעון המשכונות ונתנו ביד נאמן ב"ד וכתב שם וכן עם היות שהמלך לא הזכיר במצותו שיוכל אדם לפרוע ביד נאמן ב"ד מ"מ כיון שהיה מנהג מקדם בתקנת ב"ד שפורעים מעות בזמן דפ"ע אדה"ב ביד נאמן ב"ד כדי שלא יהא המלוה נטמן ונשמט מלקבל הפרעון כההיא דתנן במסכת ערכין לענין בתי ערי חומה וכו' משמע דדוקא משום שהיא תקנת ב"ד בכך מהני הפרעון הא לאו הכי לא הוי הפרעון פרעון ג"כ בנ"ד דליכא האי תקנה ודאי דלא הוי הפרעון פרעון. ובר מדין אני אומר דהמרדכי כתב בפ' הניזקין וז"ל ולוה אין פטור עד שיגיע ליד המלוה או לחצרו בפניו ואפילו בע"כ פטור ואפילו למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה בפרק מי שאחזו ואם זיכה לו ע"י אחר שלא בפניו לא מפטר אם נאנסו אפילו למ"ד גבי הרי זה גטך על מנת וכו' היינו לענין דהוי גט והבית פדוי אבל אחריות המעות לעולם על הגואל עד שיזכה לו בפניו ע"כ וכיון דאחריות המעות הוי על המלוה עד שיבאו לידו א"כ הפרעון לא הוי פרעון וא"כ פסול המטבע נמי עליה דידיה ליהדר הפסידא ולא על המלוה דאין טעם לחלק בין אחריות אבידת המעות לאחריות פסול המטבע דמנין לנו לחלק בכך זה ודאי דין חדש בלא ראיה וכן הא דאמרינן בפ"ק דגטין דהולך מנה לפלו' דאם בא לחזור אינו חוזר ומ"מ חייב באחריותו עד שיגיע ליד המלוה נראה דבין באחריות פסול המטבע ובין באחריות אבידה חייב דהכל שוה ולא מצאתי מי שיחלק בכך ואם משום דבנ"ד עשה ראובן ב"ד ע"כ ומסר המעות לפני ב"ד ב"ד בענין זה אינו מעלה ואינו מוריד וכמ"ש הרשב"א בתשובה הוזכרה בב"י ח"מ סימן ע"ג גבי מי שנשבע לחברו לפרוע ביום נועד והמלוה אינו בעיר כתב שם ולעשות ב"ד ולמסור בידם ג"כ אינו צריך ואם עשה לא עשה ולא כלום וכו' משמע דאינו מועיל ב"ד כלל בענין: הכלל העולה מכל מה שכתבנו דהיכא שאין המלוה בעיר אינו נפטר הלוה במה ששם המעות ביד ב"ד והוי כאלו לא פרע ואחריות פסול המטבע עליה דידיה ליהדר וישלם כפי תקון המדינה ובשלמא אם המלוה היה בעיר והיה מתרה בו הלוה ולא היה רוצה לקבלם אז ודאי ברשותו הם עומדים ואינו אלא כשומר חנם עליהם וכדכתב הטור בסוף סימן ק"כ אבל בנ"ד שלא היה כן ולא היה תקנת ב"ד שכל מי שחייב מעות יפרע ביד ב"ד וכתקנת הלל וכמ"ש הריב"ש ז"ל שהיה בזמנו א"כ נראה בעיני שפסול המטבע בנ"ד הוא על המלוה ולא על הלוה כ"ש שהמלוה הרשה לקבל ממנו ולא רצה לפרוע כמבואר בשאלה והוא פשע בדבר ומידו היתה הרעה הזאת: אחרי כותבי ראיתי פסק רב מובהק וגדול בדורו שחלק עלי מסברא דנפשיה דיש לחלק בין אחריות דגנבה ואבדה לאחריות דירידת מטבעות ואני כתבתי למעלה לדחות זה וגם ראיתי שהוקשה אצלו בלשון הרא"ש בפסקיו שכתב בפרק מי שאחזו וז"ל והא דלא חייש רבא בקושיות דרב פפא משום דס"ל דאם איתא דבע"כ הויא נתינה בפניו ה"ה נמי שלא בפניו ואי משום ליחודי המקום שיתן שם המעות אפשר שיזכה לו ע"י אחר ע"כ דאיך אפשר דרבא אינו מחלק בין בפניו לשלא בפניו הא ע"כ צריך לחלק בכך דהא גבי פרעון חוב צריך לומר דנתינה בע"כ שמה נתינה כי היכי דלא תקשה ממתני' דקאמר דהלוה בישוב לא יחזיר לו במדבר דמשמע דבישוב יחזיר ואי אמרת דאין חלוק בין בפניו לשלא בפניו א"כ אתה אומר בפרעון היכא שיזכה למלוה שלא בפניו יהא נפטר הלוה מאחריות וזה א"א דבפ"ק דגטין בסופו אמרינן בין לרב בין לשמואל דהיכא דאמר הולך מנה לפלו' בפרעון דחייב הלוה באחריותו עד שיגיע ליד המלוה. ועוד הקשה דהיכי קאמר דרבא אינו מחלק בין בפניו כשלא בפניו הא קי"ל חבין לאדם בפניו ולא שלא בפניו וגט אשה יוכיח דבפניה מתגרשת אעפ"י דחוב הוא לה ושלא בפניה אינה מתגרשת כל זה הקשה והניח בצ"ע. ולי נראה דאלו הקושיות יתורצו עם מה שכתב המרדכי בפרק הניזקין בשם ר"י וכתבתיו לעיל ואם זיכה לו ע"י אחר שלא בפניו לא מפטר אם נאנסו אפילו למ"ד גבי הרי זה גטך ע"מ שתתני לי ר' זוז או לגבי ערי חומה שמה מתנה היינו לענין דהוי גט והבית פדוי אבל אחריות המעות וכו' ועם זה נאמר דכוונת הרא"ש לומר דרבא אית ליה דאי בפניו מהני ה"ה שלא בפניו דמהני לענין שיהא הבית פדוי בלבד אעפ"י שלא יועיל ודאי לענין אחריות המעות אלא בפניו דוקא וכמו שדקדק הרא"ש בלשונו למעלה שכתב ולענין פריעת ב"ח פשיטא דהוי פרעון ומפטר אם זרק לו חובו בפניו בע"כ ע"כ. מדכתב בפניו משמע דלא מפטר אלא א"כ זרקו בפניו דוקא והוא סיוע לדברי שכתבתי למעלה ומ"ש כאן דהוי שלא בפניו כבפניו היינו לענין דליהוי הבית פדוי לבד וכיון דהיה הבית פדוי מדינא לא היה צריך הלל לתקן. ומ"מ קשה לי בדברי המרדכי במ"ש אפילו למ"ד גבי הרי זה גטך וכו' דהא מ"ש הכ' בפ' מי שאחזו דהוי נתינה לא קאמר אלא כשהיא בפניו דלא בפניו לכולהו לישני לא הויא נתינה וכיון דאיהו בשלא בפניו מסיק דקאמר ואם זיכהו שלא בפניו וכו' מה הוקשה אצלו ממ"ד בפרק מי שאחזו דשמה נתינה עד שהוצרך לחלק בין אחריות המעות לענין פדיון הבית הא התם לא איירי אלא בפניו דשלא בפניו כ"ע מודו דהוי נתינה וצ"ע. ומה שהקשה הרב הנז' דגט אשה יוכיח וכדכתיבנא י"ל דשאני גט אשה דהיא רוצה להקנות עצמה לה שהיא קנויה לבעלה ולכך צריך שתהא בפניה אבל גבי גט וגבי בית דאינו אלא לפטור עצמו מחיובו דגבי גט נתחייבו לתת הר' זוז כדי שיהא הגט גט וכן גבי בית הוא חייב לפדותו תוך שנה כיון שהוא לפטור מחיובו מה לי בפניו מה לי שלא בפניו והיינו לענין פדיון הבית ולא לענין אחריות המעות כדכתיבנא: כלל העולה אני על משמרתי אעמודה והדין פשוט בעיני כמו שכתבתי הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי: הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קע הן כל ראתה עיני מה שהאריך טובינא דחכימי מרגליתא דלית בה טימי החכם החשוב ונעלה יצ"ו דלה מים מבורות עמוקי' ודבריו מתוקים מדבש ונופת צופים בתחלת דבריו הקשה מדברי הרשב"א מדידיה אדידיה דבסימן אלף קמ"ט משמע דשטר שלא נעשה מדעת המתחייב הוי כמלוה על פה מיהא ואינו יכול לכפור ובסימן אלף ר"ט כתב דהוי כפנקס בעלמא ומשמע דאפילו כמלוה על פה לא הוי ותירץ דבסימן אלף קמ"ט איירי בשהיה מודה שלא פרע וכמו שהזכיר שם הרשב"א באותה תשובה ובעיני אין זה מספיק דאי איתא הכי למה כתב שם הרשב"א ועוד שהבעל יכול לטעון שמא פרעתי וכו' ואפילו האשה מודה אינה נאמנת בהודאתה מפני שחבה לאחרים לימא דיכול הבעל לומר להד"מ דשטרא חספא בעלמא הוא ואעפ"י שהיא מודה בהלואה אינה נאמנת מפני שהיא חבה לאחרים אלא ודאי דבההוא נדון דהרשב"א לא היתה יכולה לכפור והטעם שהב"ד היו קיימים והיו יכולים לשאול את פיהם וכן מבואר בסוף דבריו שכתב הילכך בכאן יש לחוש ונשאל אותם אם יודעים אם לאו וכו' משמע דהיו יכולים לשאול אותם ומפני כך לא פסל הרשב"א אלא מטעם שטר דהעדות יכולים להעיד על פה. ומ"ש באלף ר"ט הוא דאינו עדות מפי הכתב עד שיבאו ויעידו בפיהם כמ"ש שם. ועוד הקשה דהיכי קאמר הרשב"א בהא יד בעל השטר על התחתונה כיון דבטל השטר לגמרי ותירץ תי' נכון דאין לומר כן בדברים דידעינן דהעדים טעו בכך ומבואר בדברי הרשב"א שכתב דאנן סהדי דרוב הדיינין שיושבין עכשיו בדין אינן בקיאין בכך. עוד כתב דהרב הגדול מורי ורבי זלה"ה בפסקיו חלק שני סי' שי"ד שכתב דאעפ"י שכתוב בשטר וקנינא וכו' אינו מועיל סמך על הגהת אשר"י שהיא חולקת על הרשב"א בכך והרשב"א סובר דהיכא דאיכא קנין מועיל אעפ"י שהוא קנין דברים וכדכתב הרב ב"י בשמו בסימן קצ"ה: איברא דבפסק אחר נתקשו אצלי דברי הרשב"א אהדדי מתשובה א' שכתב הרב ב"י בשמו בסוף סימן ר"ו על מי שקנו ממנו שימכור לחברו וכו' וכתב שם דאינו מועיל הקנין ושם תירצתי והארכתי אבל כאן אין אני צריך לכל זה דמ"ש הרשב"א כאן דאינו מועיל משום דלא כתיב וקנינא הוא משום דבשטר ההוא כתוב ונטלה בקנין חזוק לתנאי' הנז' ועל זה כתב הרשב"א דאם היה כתוב וקנינא חזוק לתנאים הנז' היה מועיל אבל בנדון הרב מורי זלה"ה כתוב וקנינא אכל מאי דכתיב ומפורש לעיל ובהא אפי' הרשב"א אפשר דיודה דאין זה אלא קנין על דבר שאין בו ממש כמ"ש בהגהה אשרי"ת: עוד כתב דרבינו ירוחם כתב בשם גדולי המורים דאם מחה הלוה בעדים או המוכר בעדים מלכתוב השטר וכתבוהו דמהני להיות כמלוה על פה פליגי על הרשב"א דסבר דהוי כפנקס בעלמא. ולי נראה דיש לחלק בין הנושאים דהתם כיון דכבר הוי כצוה לכתוב שסתם קנין לכתיבה עומד אעפ"י שאחרי כן חזר לא מהני אלא שלא להיות לו דין שפר גמור אבל כמלוה על פה שלא יוכל לכפור מיהא הויא אבל בההיא דהרשב"א דסימן אלף ור"ט דהשטר לא נעשה מדעת המתחייב ומעולם הוא לא צוה אפשר דיודו גדולי המורים להרשב"א דהוי כפנקס בעלמא משום דלא נעשה מדעת המתחייב: איברא דהרי"ף בפ' ד' אחין לית ליה הך דינא דהרשב"א דתירץ ההיא דד' אחין בגוונא אחרינא אבל הר"ז הלוי ז"ל בפרק ארבעה אחין תירץ כדברי הרשב"א ומההיא דארבעה אחין נפקא ליה להרשב"א ההוא דינא כפי הנראה: עוד תפס על הרב בית יוסף בסימן ט"ל שכתב שדעת הרא"ש ז"ל בתשובה סימן ל"ד כלל ג' דאם מחה בעדים מלכתוב דאין לו דין שטר כלל דאינו כן משום דנדון דהרא"ש הוי כמו על מנת שתכתבו את השטר. ולי נראה דאעפ"י דמהנדון ההוא אין ראיה מכל מקום מלשונו שכתב שם דכיון שנתבטל השליחות ושלא כדין נכתב הוי חספא