לחם רב (ל"לחם משנה") קלד

מתקו לחכי דברי החכם השלם הפוסק נר"ו ויפה הליץ בעד מהר"ם ולאורך ימים ושנים יצא לקראתו ותמהני על מהרי"ק מאין ראה בדברי הר"ם שיפסיד זה הב"ח בשביל אותם שהם במ"ה שהרי לא כתב הר"ם אלא שלא לפרוע ר"ל משלם ועל מה שכתב מהרי"ק דאל"כ לא לישתמיט שום חד מהפוסקים ז"ל לכתוב כן נפלאתי דכי הר"ם מאן דהו חשיב דלא אפשר שחדש דין שאינו ברור לפוסקים ז"ל והוציאו מחשך לאור כיון שלא מצינו חולק אפשר ששאר הפוסקים ז"ל לא נפלו בו לבארו כדאי ומקום הניחו לו הקדמונים כמו שמצינו במסכת חולין שתלמיד שאמר דבר אין משחיזין לו וכו' כל שכן שנראה בעיני שהניחוהו לדבר ברור דקיי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אינו מועיל כלום וכי מפני שהם ב"ד יעשו מה שאין ראוי לעשות תורה א' לכולנו ולכן יפה כתב הר"ם דאין הדיין יכול לכוף לזה וכו' משום דחב לאחרים: ועל הספק הב' שנפל בדין זה אין דעתי מסכמת למ"ש כי תלוי דין זה בדין המבזבז וכו' ובקוצר מילין אומר שידוע שדיני ממונות הררים נתלים בחוט השערה ויש לדעת גם כי דבר ברור הוא דאפושי במחלוקות לא מפשינן ויש לנו לקרב הסברות כל האפשר: ועתה חזינן אנן במאזנים לעלות סברת הרמב"ם וסברת הרי"ף ז"ל איזו מהם קרובה לדין כפי הסברא אין ספק שסברת הרמב"ם היא הראשונה העולה על הדעת כי לכאורה פשיטא שהיה יכול הלוה לומר מה לי ולך ומה אני חייב מן הדין וכתב הנמוקי תשובת הרי"ף וז"ל מבזבז נכסיו ורוצה ללכת יכול לעכב עליו שיניח נכסים פרעון כדי שלא יהא כל אחד לוה מחברו ומבזבז נכסיו והולך למדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לווין ע"כ הא קמן שלא אמרה הרב ז"ל אלא מפני תקנת לווין הא בנדון זה לא שייך תקנת לווין שהרי מזל זה גרם שקדם זמנו ליפרע ואין תרעומות על הלוה כלל מה שאין כן במבזבז או הולך למ"ה שיש ביד הלוה לקמץ את עצמו ושלא ילך למ"ה ועל זה ודאי נראה בעיני דכ"ע מודו שהדין כסברת הרמב"ם והשתא א"ש לשון הריב"א ז"ל שכתב היו ב"ח זמנם שוה ובאים לגבות כא' ואין לומר דלא דק דודאי דק. וחתמתי שמי על הדין ועל האמת: הצעיר שמואל די מדינה: קסח שאלה ראובן נתחייב לשמעון בשטר סך מעות ושמע שמעון שראובן היה רוצה לטעון טענות כדי להפטר מהחוב ההוא ויעש גם הוא בערמה ושם את ראובן בבית הסוהר וזייף חתימתו של ראובן וכתב וחתם בשמו של ראובן ושלח לעיר אחרת אשר שם חנות לראובן מלאה סחורות ושלח חמרים עם האגרות לזבולון שעכ"פ יקום כחצות הלילה ושיקרא אל התוגר שומר הגארג"י שילך עמו וידבר ג"כ אל הנער משרתו של ראובן שיפתח החנות הנז' ויקחו כל הנכסים שבחנות ויטענו אותם בסוסים וישלחו אותם ליד ראובן והנער נער חשב שכנים הדברים והניח לזבולון לפתוח החנות ולקבץ ולשולחם הנכסים כלם ע"י החמרים ההם ועמהם הלך הנער עד טריקול"ה והנער הביא הכל ליד ראובן כי לא חשב שנעשה הענין בערמה קפץ שמעון בחזקת היד בכח אנשי הדגלן וחטף הנכסים ההם והוליכם אל ביתו ולקחם בחשבון החוב שבשטר הנ"ל וכאשר נודע הדבר לראובן רע עליו המעשה ובבואו לחשבון עם שמעון על הנכסים הנז' שלקח בערמה צעק מרה כי ראה שחסרו נכסים הרבה מהנכסים שהיו לו בחנות וכאשר ראה שמעון כי היה מקום לתביעת ראובן כדי לסתום פיו שלא יערער כנגדו על חסרון הנכסים הנז' הביא עליו צרות רבות ורעות עד שהוכרח ראובן לברוח מהעיר אל ארץ אחרת ועתה תובע ראובן הנז' כל אותם הנכסים שנאבדו ממנו בהפכה ההיא באישון לילה ואפלה שעל שמעון מוטל לפרוע לראובן כל אותו ההפסד כיון שמידו היתה זאת לשלוח בנכסיו ע"י אחרים כי עתה לא יוכל שמעון לשבע שבועה שלא נאבדו ממנו נכסים כיון שע"י אחרים שלח בהם יד מי יימר לן שהאחרים או החמרים לא שלחו יד בנכסים בשעת קיבוץ הנכסים ואסיפתם או בלכתם בדרך כי הנער ההולך בחברתם סוף הוא נער והחמרים רבים על נקלה היה לאל ידם לשלוח יד בנכסים ומי יאמר לנו שהנער גם הוא לא נתן לבו להשמר מהם בחושבו שהם היו שלוחי ראובן מה שלא היה כן ועל כן טוען ראובן כי הוא ישבע שבועה על הנכסים שנחסרו ממנו ועל זה שאל השואל הדין עם מי ושכר אדוננו כפול ומכופל מן השמים: תשובה דין נגזל וניזק שוים דנשבעים ונוטלים בין שיהא המזיק או הגזלן טוען ברי או שמא ודין נגזל איתיה בשבועות ריש פרק כל הנשבעין ודין מזיק איתיה בסוף פרק הכונס וכתבו הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל וכן הטור בח"מ סימן צ' וז"ל המזיק ממון חברו ואינו יודע כמה הזיק הניזק נשבע ונוטל כתקנת חכמים כיצד לקח כיס של חברו והשליכו לים או לאור או שמסרו ליד אנס ואבד בעל הכיס אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכו' אבל אין דרכן להניחם בכלי זה וכו' ואם תפס אין מוציאין מידו ע"כ. ובמסור איבעיא לן בפרק הכונס אם עשו תקנת נגזל או לא והוי בעיא דלא איפשיטא ושיש לעיין בנ"ד הוא אי מאי דקפץ שמעון בטריקול"ה בכח אנשי הדגלן וחטף הנכסים הוי כגזלן אעפ"י שחטף הנכסים בחובו הא הוי זה כנכנס לביתו למשכנו דנחשב כגזלן כמו שאמרו במשנה בפרק כל הנשבעין ואעפ"י שלא נכנס לביתו למשכנו הרי כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלוה דהיכא דחטף המשכון מידו בזרוע הוא עובר משום לאו וא"כ ה"נ כיון שחטף הנכסים מיד החמרים הרי הוא כגזלן ונגזל נשבע ונוטל: וגם זה אינו כלום דלא חטף מידו ממש אלא מיד החמרים ועביד דינא לנפשיה ומשום דהיה רוצה להשמט נכסיו ושלא לפרעו עבד הכי וכבר כתב הטור בסימן צ"ז בח"מ בשם הרמ"ה והרי"ף דהיכא דהמלוה אינו רוצה לפרוע שהוא רע מעללי' ויש לו נכסים שיכנס השליח ב"ד בביתו למשכנו ועוד אפילו תחשוב אותו כגזלן כפי הנראה מדברי השאלה לא נחסרו הנכסים אלא בדרך קודם שיכנסו ביד שמעון ואין יכול לשבע ראובן שמעת שנעשה שמעון גזלן שחטף הנכסים שנחסרו בידו וא"כ כיון דאינו יכול לשבע ולומר לו אתה נטלת כמו שישבע הנגזל לגזלן היכא שאמרו נגזל נשבע ונוטל אין לו דין על שמעון לכן נראה דזכה שמעון בדינו אלא שראוי לייסרו על הזיוף וערמה אשר עשה: נאם הקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קסט שאלה ראובן היה חייב לשמעון כ"כ מעות לזמן קצוב ורצה שמעון הב"ח לילך למ"ה אשר ע"כ הוצרך למנות שלית בהרשאה שלו וגם שטרו הניח בידו שיגבה מראובן החיוב בהגיע הזמן והנה בתוך זמנו פחת המלך שיווי המעות שלא יצא הגרוש' יותר מפ' לבנים ולהיות שתקנו סופרי העיר שיקבלו הב"ח בעת זמנם הגרוש' לערך צ' לבנים הלך המורשה בהגיע זמנו יום אחר יום עד עברו חדש או חדשים ולא רצה ראובן לפורעו כפי תקנת הסופרים רק לערך ק' לבנים והנה קרה מקרה שהמורשה ג"כ הוצרך לילך חוץ לעיר והניח שטר והרשאת שמעון ביד שליש אחד והשליש כאשר ראה ממון שמעון שהיה קרובו ביד אחר הלך לתובעו בכח השטר שבידו אשר היה כתוב בו כי כל מוציאו יגבה אפילו בלי הרשאה וענהו ראובן שאם יקבל הגרוש' לערך ק' יתן לו מעותיו כי לא היה חפץ בתקנת סוחרי העיר שתקנו ביניהם לפרוע הגרוש' לערך צ' וכאשר שמע שמעון הב"ח במקום שהיה יושב שהשטר היה ביד שליש אחר והיה קטטה ביניהם שהיו רוצים לפרוע הגרוש' לערך ק' שהיה שלא כדין כתב לשליש פעם ושתים ושלש שאל יקבל המעות כי הוא היה בא לגבותם עד שעברו אחר זמן הפרעון השטר עוד ה' או ו' חדשים ויהי בימים ההם באה שמועה נאמנה כי המלך הוציא עוד כרוז בקושטנדינה שלא יעבור הגרוש' יותר מע' אש' והנה כאשר שמע ראובן הב"ח שמועה זו תפסו לשליש אשר השטר בידו לב"ד להכריחו ולכופו לקבל המעות לערך צ' הגרוש' ולא יצאה כוונתו לרצונו כי לא היה הדין מחייב את השליש ההוא לקבל המעות ואף גם במה שכתב אליו שמעון הב"ח שאינו חפץ בקבלתו והלך מיד והפקיד המעות ביד ב"ד ואמר להם דעו שאני חייב לאיש א' שאינו פה והנה כבר עבר זמנו ע"כ היה מניח מעותיו לפניהם לחשבון צ' הגרוש' כתקנת הסוחרים ואחר זה הגיע הכרוז לעיר וכה אמר כי פתגם המלך יר"ה שאל יצא הגרוש' יותר מע' לבנים והנה שאל השואל אם הנחת ביד ב"ד חשיב פרעון ע"כ של מלוה לשיהיה פחת שינויים עליו ועוד אם אחר שתבעוהו המורשה ואחריו השליש ולא רצה ליתן כתקנת הסוחרים אם נאמר שהפחת הזה הוא על ראובן הואיל ועבר כל כך מזמנו ולא פרע כי אין לומר כבר נעשה דרך ומנהג לעבור אחר הזמן חדש ושתים להזמין המעות שהרי אלו כבר היו בידם מעות רק שהיו אומרים ליתן הגרוש' לערך ק' אשר בזה בלי ספק לא היה להם דין כלל ודרך הסברא והדעת יתן לומר שאם הם בטענות הבל אחרו מלפרוע למה יפסיד שמעון על זה יורנו עין ישראל והדרו דרך הדין ואורו: תשובה תנן בערכין ומייתי לה בפרק מי שאחזו בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש כדי שיהא חלוטה לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיי ללשכה וכו' ואיכא תרי לישני בגמרא ללישנא קמא בעלמא נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה בין בפניו בין שלא בפניו ומשום הכי אצטריך הלל לתקן וללישנא בתרא בעלמא בפניו בין מדעתו בין בע"כ הויא נתינה ושלא בפניו לא הויא נתינה בע"כ ואצטריך הלל לתקוני משום דהיה שלא בפניו והקשו בתוספות וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון חוב דעליו לקבלם פשיטא דהוי פרעון כדקאמר הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר בעל כרחו וכו' ומה אצטריך הלל לתקן וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין הלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דעל ידי הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הוי נתינה ע"כ למדנו מכאן בנ"ד דודאי יש הפסד למלוה בפרעון זה דהא יצא הכרוז מאת המלך יר"ה בקושטנדינה שהגרוש' יהיה לערך ע' אעפ"י שעדיין לא הגיע פה בעיר הזאת מ"מ הדבר ברור שעתידים להכריז ג"כ בעיר הזאת והוא הפסד מוכיח א"כ לא הוי נתינה בע"כ אע"ג דמן הדין אלו היה כאן היה חייב לקבלם ויחייבוהו ב"ד ע"כ כדכתב בעל התרומות הביאו הטור ח"מ סימן ע"ד דהיכא דהגיע הזמן אעפ"י שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מחילוף המטבע רשאי ולא דמי לפריעת מדבר דאין הסכנה מצויה וגלויה אבל כשלא הגיע הזמן דמי לפריעת מדבר וא"כ בנ"ד שהגיע הזמן היינו מחייבים אותו לקבלם מ"מ כיון שאינו כאן נתינת בע"כ לא שמה נתינה דהא בבית בתי ערי חומה אם היה כאן היינו מחייבים לקבל ולא עוד אלא שכתב הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בפסקיו סימן קל"ד דכיון שהיא מצוה מן התורה שיוכל לגאול ביתו כל י"ב חדש יכולים ב"ד לכופו שיקיים מצוה התורה ע"כ ומ"מ אמרינן דאם אינו כאן נתינת בע"כ לא שמה נתינה ולהכי אצטריך הלל לתקן. גם אנו נאמר בנ"ד בכי האי גוונא. ואם יחלוק החולק דאינה פסידא כל כך בנ"ד דהא בעל התרומות מדמי ליה לפריעת ישוב כיון שהגיע הזמן מ"מ הרי ב"ה מודה דהפסד מיהא הוי דכל היכא דלא הגיע הזמן הוי כפריעת מדבר והתוספות תלו הדבר בהפסד שכן כתבו שאין המלוה