לחם רב (ל"לחם משנה") קכז

שיושבין שם כל שהולכים לב"ה אבל אם הולך לעתים חוץ לעיר לעסקיו או שהוא חולה או שמקצת בני העיר משנים מקומם משום מאורע אין זה מפסיד חזקתו וכו' ותשו' זו הוזכרה בב"י ז"ל סימן קמ"א וכדברים האלו כתב הטור סימן ק"מ בשם הרא"ש דלמד כן מדברי ר"ח ז"ל וכן כתב הרא"ש בפסקיו ואע"ג שר' יונה נראה שחלוק על זה הרי הרא"ש ור"ח והרשב"א כולהו אית להו דלא כוותיה וכ"ת כיון שזמן הביטול הוא ידוע שאין הולכים שם אלא בזמן הקיץ לבד הרי הוא כחניות דלהרא"ש בעינן ששה שנים ומה שכתב הרא"ש במקומות ב"ה דלא בעינן שש שנים הוא משום דאין זמן הביטול ידוע דפעמים הוא רב פעמים שהוא מעט כדכתב שם הטור בשמו וכ"כ בפסקיו בפרק חזקת מ"מ אין הביטול ידוע ודאי כמו חניות דאין זמן קבוע לתשמישם פעמים משתמשים בהם כל הקיץ ופעמים מקצת חדשים מן הקיץ פעמים יש דבר והולכין שם פעמים אין דבר ואין הולכים שם. ועוד אני אומר דאפילו ה"ר יונה יודה כנ"ד משום דטעמא דה"ר יונה כדכתב שם נמוקי יוסף הוא משום דבתים עשויות לדירת יום ולילה וצריך ג' שנים שלימות וכן מקומות ב"ה עשוי ליישב שם בכל יום שהולך לב"ה ולכך בעינן שלש שנים שלמות ואין הימים אשר לא הלך לב"ה עולה לו מן המנין אבל אלו הבתים שדרך תשמישם הוא להשתמש בימות הקיץ לבד הרי זה כבור ששואב ממנו מים שכתב שם הרב הנמוקי דכיון דאינם מצויים לשאוב אלא בעת שצריך להם כיון שהחזיק בו שלש שנים כדרך הבעלים הוי חזקה ה"נ כיון שאין דרך להשתמש באותם הבתים אלא בזמן הקיץ כיון שהוא נשתמש שלש שנים כדרך שבני אדם משתמשים בהם הויא חזקה. והחניות של ירידים שמועיל להם חזקת שלש אעפ"י שאינם שם אלא ח' ימים א"ש לדעת הרמב"ם וה"ר יונה וסייעתם ז"ל דאית להו דחזקה דחניות הוי חזקת ג' דכיון שמשתמש בעת שדרך להשתמש בהן סגי אבל לדעת הרא"ש דאית ליה דהחניות צריך שיחזיק בהם חזקת ששה שנים דליממא עבידא ולא לליליא א"כ באותם החניות של ירידים איני מוצא להם מקום שתועיל להם חזקת שלש שנים אע"ג דלא עבידן אלא להנהו ח' ימים בשנה דלא עדיפי מחניות שמשתמשין בהם כל היום ולא עבידי לליליא ואין מועיל בהם חזקת שלש ובודאי אם מועיל חזקת שלש בחניות של ירידים הוא דלא כדעת הרא"ש וסייעתו או שמא מכח הסכמת חזקות שהסכימו על כך כמו שהסכימו שכששכר בית או חנות מגוי הרי היא חזקתו ואין שום אחר יכול ליכנס בו. כל זה נראה לע"ד בכל השאלות אשר שאל כ"ת ממני אם יראה בעיני פני הרבנים המובהקים ובפרט בעיני הרב הגדול נר ישראל מאור גולתנו מורי ורבי נר"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קנח שאלה ראובן שהיה חולה מושכב על מטתו ודבריו ומלוליו נכוחים ונכונים ומיושבים בפיו וצוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לאשתו כל כתובתה בשלמות עוד צוה שיתנו מנכסיו לאחותו בתורת מתנה סך וכו' עוד צוה שיתנו מנכסיו לבנו סך וכו' עוד צוה שיתנו את חצרו לבתו הבתולה לנדונייתה כל הדברים האלה צוה המצוה וחתמו בחתימת ידו ובא בנו של מצוה ומכר את החצר לשמעון בקנין ובשבועה ובשטר ולא ידעה אחותו מהמכירה משום צד וכשהגיד לה האח צעקה צעקה גדולה ואמרה מה רשות יש לך למכור את חצרי שהניח לי אבי לנדונייתי יורנו מורנו אם מכירתו מכירה או אין מכירתו מכירה: תשובה דבר פשוט הוא שאין מכירתו מכירה מפני שמכר דבר שאינו שלו שהחצר הניחו האב לאחותו ואם נשבע על זה לאו כלום הוא ושבועת שוא היא שאין בידו למכור דבר שאינו שלו אבל מה שיש מקום עיון הוא דבשטרות דידן כתוב שנתחייב המוכר להעמיד ולקיים מכירה זו ביד הקונה ולסלק מעליו כל עורר וטוען הכל להוצאותיו וא"כ אפילו שאין מכירתו מכירה מ"מ יבא עליו הקונה מטעם החיוב שנתחייב המוכר לסלק מעליו כל עורר וטוען ומפקפק. ולזה נאמר שיש למוכר ב' טענות לומר דאין חיובו חיוב הא' דהרמב"ם כתב בפי"א מהלכות מכירה בשם רבותיו המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין חיובו חיוב ובנדון דידן נמי מה שנתחייב שכל ההוצאות שיצטרכו לעשות להסיר המערער מעליו זה דבר שאינו קצוב הוא שאינו יודע כמה יוציא ואע"ג שרבים מהפוסקים חלקו על הרמב"ם ורבותיו בזה מ"מ יוכל המוכר המוחזק לומר קים לי כוותייהו ויחזור לו לקונה מעותיו שנתן לו לבד ונתבטלה המכירה: ועוד טענה שניה שכתב בעל התרומות בשער מ"ג על הנותן דבר שאינו ברשותו וז"ל אך יש סברא אם קבל אחריות להעמיד מתנת מה שיקנה אי מהני ליה ומסתברא דלא מהני ליה דכיון שלא חלה המתנה ג"כ לא יחול שעבוד ממנה כדאיתא בקדושין דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכן מצוי בתשובת הרב אלפסי ז"ל אבל אם מכר או נתן לו קרקע שלו באחריות ובאותו אחריות שעבד לו נכסיו שקנה ומה שיקנה לסלק מעליו כל עורר שיבא על השדה בזה הושוו לו המורים דלכל שעבוד מהני מה שאקנה ומוציאין מיד הלקוחות וזה מה שכתב לו בזה הרמב"ן ז"ל הנותן או המוכר מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וכו' חייב להעמידה בידו ואם לאו גובה מהם מדין אחריות והוא שכתב דאקנה. וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול האדם לחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו וכו' עד אומרו בדבר שאינו קצוב ע"כ. והביא הרב ב"י לשונו בטור ח"מ סי' ס' ונר' מאותם הדברים שהדבר הוא מחלוקת בין הרמב"ן והרי"ף דהרי"ף סובר כוון דמה שנתן לא הוי מתנה גם מה שנתחייב לסלק מעליו כל טוען אינו כלום דאין מועיל חיוב זה אא"כ נתן קרקע שלו וכמו שאמר אבל אם מכר או נתן קרקע וכו' והרמב"ן סובר דאע"ג דהמתנה אינה מתנה מ"מ דל מהכא המתנה הרי יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב והחיוב במקומו ולא דמי למאי דאמרי' פריטי אין כאן משכון אין כאן והטור שם בסימן הנז' סתם כדעת הרי"ף שכתב שם גבי נותן מתנה דבר שאינו מצוי אצלו דמתנה אין כאן ושעבוד אין כאן דלא עדיף ממשכון והם דברי הרי"ף ותשובות מיימון דספר משפטים סימן ס"ו כתב בשם העיטור לדחות דברי הרי"ף ודבריו נראים כדברי הרמב"ן נמצא דהדבר מחלוקת בין הפוסקים דהרי"ף והטור ובעל התרומות ס"ל דמתנה אין כאן שעבוד אין כאן והרמב"ן סובר בהפך והעיטור מסייעו: איברא דראיתי באותו הסימן שכתב שם הרב בית יוסף תשובה להריטב"א שכתב שם וכן השיב הרמ"ה והסכים עמו הרמב"ן ז"ל כי אלו שנותני' לנשותיהם מתנת מעות צריך שלא תהא בלשון מתנה גרידתא אלא שיכתוב לה לשון חיוב שנתחייב בסך ההוא בתורת חוב הא לאו הכי אע"פ שכתב לה אחריות לא קנתה וכן נראים הדברים ע"כ. והשתא קשה דזה שהעיד הריטב"א בשם הרמב"ן דאפילו שכתב אחריות על דבר שאינו ברשותו לא יועיל הוא הפך מה שכתב בשמו בעל התרומות שהשיב לו וקשו דברי הרמב"ן אהדדי דאחריות שקבל על המתנה היינו ששעבד נכסיו בודאי וא"כ אמאי לא מהני אע"ג דאין המתנה מתנה מ"מ אחריות במקומו עומד וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן. ואפשר לתרץ זה ולומר דהאי שכתב אעפ"י שכתב אחריות לא הסכים הרמב"ן בכך אלא דברי הריטב"א הם אבל מה שהסכים הרמב"ן הוא שיכתוב לשון חיוב ולא לשון מתנה ובין כך ובין כך הדבר מחלוקת אם נאמר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן או לא וא"כ בג"ד נמי נאמר לדעת הרי"ף והטור מכירה אין כאן שעבוד אין כאן ומה שנשתעבד המוכר אינו כלום דכיון דמכר דבר שאינו שלו ואין מכירתו מכירה, כיון שנסתלקה המכירה נסתלק השעבוד ואע"ג דהרמב"ן והעיטור חולקים יוכל המוכר המוחזק לומר קים לי כהרי"ף וסייעתו ויחזיר לקונה מעותיו לבד ותתבטל המכירה: ולענין השבועה הא מילתא תליא באשלי רברבי הרב הגדול מורי ורבי נר"ו והרב הגדול מהריב"ל ז"ל דהרב מהריב"ל ז"ל כתב כמה פעמים בפסקיו ח"א ובסוף ח"ב מכח סתירת תשו' הרשב"א ז"ל דבכל דבר דאיכא פלוגתא דרבוותא ואין הדין ברור אז נאמר קנין אין כאן שבועה אין כאן דכיון דאינו דבר פשוט וטעו אינשי בהכי יוכל לומר דהוא לא נשבע אלא מה שחייבתו תורה מכח הדין והוא היה סבור שמן הדין היה חייב ומפני כן נשבע אבל כשנתברר שאין הדין כן משום דהוא מוחזק ויכול לומר קים לי כהני דאמרי כוותי ומסייעי לי. השבועה ג"כ נסתלקה דהוא לא נשבע על דעת כן אבל כשהוא נשבע בדבר פשוט שאינו חייב מן הדין דכולי עלמא ידעי הכי אז ודאי שהוא חייב מכח השבועה לקיים שבועתו דהוא נשבע לחייב עצמו מה שלא חייבתו תורה. ולדברי הרב הנזכר בנדון דידן שהוא מחלוקת בין הפוסקים כדכתיבנא הוא פטור משבועתו אבל דעת הרב הגדול מורי נר"ו אינו כן אלא דאף ע"ג דמן הדין פטור משום דיכול לומר קים לי היכא דנשבע חזר הך ספקא דפלוגתא דרבוותא ספק בשל תורה דאם הוא כדעת הפוסקים ז"ל דחייב ואינו משלם הרי עובר על שבועתו והוי ספקא דאיסורא בשל תורה ולחומרא ונמצא לדבריו בנידון דידן דמן הדין אין לקונה על המוכר כלום ויחזיר לו מעותיו אבל מ"מ מכח השבועה חייב לקיים שבועתו ולהעמיד המכירה בידו: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה קנט שאלה ראובן ושמעון היו שותפים פה סידרוקאפס"י בחנות א' הנקרא גארקי וזה ענינו שבאותו הגארקי יבאו הסוחרים לצרוף כספיהם ואשר ישאר דבוק בשולי התנור ובעליל הארץ אותם המותרות יקחו ראובן ושמעון ומזמן לזמן כד אתי בעל הגארקי להתפרע מהם השכירות מאותם המותרות משלמים והשאר חלק כחלק יאכלו השותפי' ויהי היום כי באו ימי השילום מהגארקי אמר ראובן לשמעון חבירו הנראה בעיניך שנרויח יותר מדמי השכירות או לא באופן שנתפשרו ביניהם שראובן נתן לשמעון סך אחד בעד הריוח וקנה מיד תיכף הלך שמעון אצל בקיאי העושים במלאכה לשאל להם מה מעשיהם באלו המותרות וכמה הוא שוים ואמרו לו שהיו שוים המותרות הללו יותר ויותר הרבה מדמי השכירות ובא שמעון לראובן ואמר לו כי המכירה ההוא היא בטעות והאונאה היא רוב הנראה לעינים וראובן השיב לו כי אין לו לשמעון עליו דין בעבור שמה שהוא קנה היה כספא מעורב בחסף טינא לא היה שם בעין כסף וכבר היה אפשר שלא ישוה כלל ועתה אפילו שהם שוים יותר ויותר מדמי השכירות אינו רוצה להחזיר מקנת כספו ושמעון אומר לו כי אם לא היו שוין כלל המותרות ההם מי הבטיחו עתה שלמפרע לא היה תובעו ראובן חברו באמור לו תן לי הנפש כי הטעיתני וראובן ושמעון נאחזים בטענותיה זה עם זה ואין אומר השב לכן יורנו מורנו המורה לצדקה מה יהיה משפט המכירה הזאת האם יש טעם בטענות ראובן או לא ויאר לנו בחכמתו כי מי כמוהו מורה ויהי בישורון מלך ויהיה לגוי גדול יבא דברו כגשם לנו כי לדברו יחלנו: תשובה בפרק הזהב אמר רבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ויש לו אונאה קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמ' רבי אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין עליו אונאה ע"כ. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כרבא דיש לו אונאה וז"ל הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות מכירה הלוקח בדמים אכסרא כגון שחפן במעות ואמר לו מכור לי פרחך באלו אעפ"י שקונה בחליפין קנה ומחזיר אונאה כמו שבארנו וה"ה ללוקח פירות אכסרא