לחם רב (ל"לחם משנה") קכו

בני העיר דמשמע דבעיר א' סגי אעפ"י שלא יהא לכל בני מלכותו מ"מ בסיפא דלישניה כתב כל דין שיחקוק אותו המלך לכל דמשמע לכל מלכותו מ"מ אין זה הכרח דמאי דקאמר לכל הוא לאפוקי אדם אחד כדכתב ולא יהיה לאדם א' בפני עצמו וכו' ומ"מ ריהוט לשון הטור משמע דבעינן שיהא הגזרה בכל מלכותו וריהוט לשון הרמב"ם משמע דדי שיהא לבני מדינתו ורבי' ירוחם בריש נתיב ל"ב משמע דבעי שיהא בכל מלכותו דכמה פעמים הזכיר שם ענין זה ובכלם הזכיר בכל מלכותו יע"ש: ואחר אשר ביארנו כל אלה הדברים נבא לנדון דידן ונאמר דכיון דהדיפטירדא"ר לקח בתים אלו בכח הזרוע שמכר המכס לבאקוף אחר אשר מכרם הבאקוף להאדון החכם השלם רועה ישראל אביך ז"ל והוא ודאי שלא כדין המלכות כפי אשר גזר הדיין הגדול אשר בעיר ולראיה שהבתים אשר נשארו ביד הבאקוף לא לקח אם כן אפי' שיהא גזרה שיגזור המלך בעת אין זה דינא דמלכותא שלא גזר לא על מלכותו ולא אפי' על בני מדינתו אלא על איש פרטי לבד ולכ"ע לאו דינא דמלכותא הוא ואין זה צריך לפנים: אבל מה שכתב כבוד תורתך דאם תמצי לו' בהא דדינא דמלכותא דינא היה יכול ליקח הבתים ממנו בתת לו מעותיו דעד כאן לא קאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אלא לשלא יהיה המלך בחזקת אנס לשתוכל לקחת הבתים בחנם וכו' אבל ודאי שאם יתן כ"ת לו מעותיו יקח הבתים וכו' במחילה לא היא דודאי אי דינא דמלכותא דינא אי אתה יכול להוציא מידו שכן כתב הריטב"א באותה תשובה שהזכרת אם נתברר לב"ד שהגוביינא ע"פ ב"ד או ע"פ ערכאות וכו' הא קיי"ל דינא דמלכותא דינא והוי כאלו לקחו מראובן וחזר ומכרו לשמעון וכו' משמע דכשאמרו דינא דמלכותא דינא הוי ממש כאלו לקחו מראובן וכי היכי דכשלקחו מראובן ומכרו לשמעון אינו יכול ראובן להוציא מיד שמעון הכי נמי הא וכן נראה דעת הרמב"ם בפרק ה' מה' גזלה שכתב והלוקחה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאים אותה מידו שזה דין מלכים וכו' והרי המלך הפקיע שעבודם וכו' אבל הקונה אותה מן המלך זכה בה וכו' וכיון שעשאה כהפקר ואמר דהקונה זכה בה משמע דאין יכול להוציא מידו אפילו שיתן לו מעותיו וזה פשוט אצלי בלי שום ספק אבל אי דינא דמלכותא הוי כמו שכתבת דשומא הדרא אז ודאי מודינא לך דכיון דקנאה בדינא דמלכותא אזלינן בתר דינא דמלכותא לגמרי: ומה ששאל כבוד תורתך שכשיפרע לו מעותיו אם יפרע לו מה שהוא שוה עכשיו או עה שהיה שוה בעת שלקחה גם זה פשוט אצלי דכיון שאמרנו דדינא דמלכותא אינו דינא בכאן כדכתיבנא אם כן אין כבוד תורתך חייב לשלם לו אלא כפי מה שההנהו וכדעת הריב"ש ז"ל שכתב בסימן ר"ץ וכדעת ר"ג וכל מה שהיה צריך כבוד תורתך לתת לאנס להצילו מידו אז ודאי אתה חייב לתת לו אבל אי אייקר פשיטא דברשותך אייקר ולא ידעתי למה הוצרך כבוד תורתך לומר דאותו היהודי הקונה הכיר בה שהיתה גזולה בלאו הכי שבחא דיוקרא דידך הוי דבין הכיר בין לא הכיר שבחא דממילא אינו נוטל כלום מנגזל אלא דבלא הכיר נוטל ההוא שבחא מגזלן ובהכיר אינו נוטל אפילו מגזלן אבל לענין ליטול מנגזל בין הכיר בין לא הכיר שוה דאינו נוטלו מנגזל כדכתב הטור ז"ל בסימן שע"ג וידוע הוא דשבחא דממילא הוי יוקרא וכדכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפרקא קמא דמציעא ואם כן ודאי שאינו נוטלו ממך כל שכן אם הוא הכיר כדכתב כבוד תורתך שאז אפילו שבח הבא על ידי הוצאה אינו נוטל כלום לדעת ר"י והרא"ש כדכתב הטור בסימן שע"ג: איברא דתמיה לי טובא בדברי הטור דאיך כתב בשם אביו הרא"ש כן דהרא"ש לא הקשה בפסקיו לרב אלפסי אלא משום דהוא סבור דהרי"ף קאמר דנוטל כל השבח מנגזל דומיא דראיה שהביא דהשביח ומכר השביח והוריש וכו' ועל זה הקשה לו דהתם קני מפני תקנת השבי' מה שאין כן בקרקע דקרקע אינה נגזלת וא"כ כדין הוא דבקרקע לא יטול כל השבח אלא הוצאה אם היה פחותה מהשבח אבל שלא יטול אפי' הוצאה מהנגזל מעולם לא עלה ע"ד אביו הרא"ש ויגיד עליו רעו הרז"ה שהביא הרא"ש ז"ל סיוע מדבריו הוא כתב בהדיא דיש לו הוצאה שבח כנגדה. ומה שהקשה על הרי"ף הוא דאמאי כתב דיטול כל השבח כמו שתראה בספר מלחמות והרמב"ן השיג על הרז"ה דהוא הוא מאי דקאמר הרי"ף ויטול ההוצאה מהנגזל והשבח יותר על ההוצאה יפסיד ועוד תימא על תימא על דברי הטור איך עלה בדעתו לומר דאית להו לר"י ולהרא"ש דגרע לוקח מגזלן עצמו דבגזלן עצמו כתב בסימן שקודם זה הטור דאם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל השבח מהנגזל וכיון דגזלן עצמו נוטל ההוצאה מהנגזל כ"ש לוקח ממנו אלא ודאי שהרא"ש והרז"ה הבינו בדברי הרי"ף שיטול כל השבח ומשום הכי כתב הרא"ש בקושייתו להרי"ף דהכא לא עבדינן תקנתא בקרקע דאינה נגזלת ואם איירי להוצאה גופא מאי תקנתא איכא הא אפילו גזלן עצמו נוטלו ולא נזדמנה להם הנסחא אשר לנו כדכתב הרמב"ן בספר המלחמות על דברי הרז"ה ודברי הטור צריכין לי עיון מ"מ למדנו בנ"ד דודאי אם נתייקר שלך הוי דברשותך אייקר ואתה חייב לשלם לו מה שהיה צריך להצילו מיד האנס מעיקרא כשלקחו וכדכתב הריב"ש וכדברי ר"ג: גם מה ששאל כ"ת שטען הטוען שקנאו בשנוי אחר שנשרף הא ודאי צורכא הוא דאין קרקע נקנה בשנוי כדכתב הרא"ש בתשו' כלל צ"ה שהבאת וגמ' ערוכה היא בפ' הגוזל עצים דאמרו שם דף צ"ה ר' מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי שנוי אינו קונה ואפילו בהמה נמי אלא לדידכו דאמריתו שנוי קונה הודו לי מיהא בעבדא דכמקרקעי דמי וקרקע אינ' נגזלת ואמרי ליה רבנן לא עבדא כמטלטלי דמי ע"כ משמע דאין שנוי קונה בקרקע: אבל מה שיש לבעל דין לחלוק ולומר הוא דאמרי' בפרק חזקת דף מ"ד גבי מכר לו שדה מכר לו פרה מכר לו טלית וכו' דוקא מכר דהוי יאוש ושנוי רשות וכו' וכתבו שם התוס' דיאוש ושנוי רשות קונה בקרקע אע"ג דאינה נגזלת וכ"כ הרא"ש בפסקיו אע"ג דהטור בסי' ל"ז כתב בהפך וכן דעת רשב"ם מ"מ נראה דלדעת התוספות והרא"ש היכא דאיכא יאוש ושנוי רשות קני אפי' בקרקע וא"כ בנ"ד אפשר לומר דאיכא יאוש דכיון דלקחו הדיפטירדא"ר מהאדון החכם השלם אביך ז"ל ולקחו ישמעאל אח"כ ונשתקע בידו ג' שנים קרוב הדבר לומר שנתייאש ואעפ"י שלא ידענו אותו בפועל דבר זה תלוי באומד ב"ד וכ"כ הטור בה' גזלה בשם ר' שרירא סימן שס"ח וז"ל אלא ב"ד אומדין ופוסקים הדבר אם ראוי ליאוש או לא ואם רואים הדבר שראוי ליאוש מעמידין ביד הקונה אם כן בנ"ד קרוב הדבר לומר שנתייאש ואח"כ נשתנה הרשות שלקחו היהודי וקנאו לדעתם דהוי יאוש ושנוי רשות: אבל כד מעיינינן הא נמי לאו מילתא היא חדא דקרקע אין רגילות להתייאש ממנו כדכתבו התוספות בפרק חזקת הבתים דמימר אמר אם לא אוכל ליטלו ממנו אטלנו מיד בנו ועוד דאפילו נתייאש הא איכא רשב"ם והטור דאית להו דלא מהני יאוש בקרקע וכיון דאיכא ספקא בפלוגתא דרבוותא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא האדון החכם השלם אביך ז"ל: ומה ששאל כ"ת שטוען הקונה שהוציא הוצאות בבתים קודם השרפה איברא דלכאורה היה נראה לומר דאפילו היה הבית קיים כיון שדר בה ואכל הפירות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל מהא דאמרינן בפרק המפקיד גבי הא דאמרינן דשמין להם כאריס גבי נטושי' ושבויין הקשו שם מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות על אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ותירצו הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה וכו' אלמא כיון דלא סמכא דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ה"נ תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו ע"כ משמע דהיכא דסמכא דעתיה אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דלפי המסקנא היכא ששמעו שמת דסמכא דעתיה אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואפילו מאן דפליג עליה דהיינו רש"י ז"ל דכתב הא לא דמיא הא דנכסי שבויין דמשמע דקאי נמי אשבויין וכן הרמב"ם דלא חלק בהלכות נחלות וכדתב הרב ב"י ז"ל בח"מ סימן רפ"ו היינו משום דס"ל דאפי' דשמעו בו שמת לא סמכא דעתיה אבל דאי היכא דסמכא דעתיה הוי ממש דומיא דאשתו גדולה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומינה בנ"ד דסמכא דעתיה דהרי זה היה סבור שבונה בשלו משום דלקחו מדינא דמלכותא א"כ כיון שדר בו אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כך נראים הדברים לכאורה אבל ראיתי להרי"ף ז"ל שכתב בפרק האשה שנפלו על הא מתניתין מסתברא לן מתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרש' אבל במורד' על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע. כמה הוציא ויטול דלא הויא אלא מתנה הוא דיהיב לה הא אמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה הילכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ע"כ. וכן כתבו כל הפוסקים משמע דדוקא באשה אמרינן הכי משום דמתנה יהבי ניהלה אדעתא למיקם קמיה אבל לא אמרינן הכי בעלמא אלא שמ"מ קשה דא"כ מה הקשו בגמרא בפרק המפקיד גבי נטושין מאי שנא דמוציא הוצאות וכו' דשאני התם דמתנה יהיב ניהלה אדעתא למיקם קמיה ושמא י"ל דהתם נמי כיון שהוא ראוי ליורשו מתנה יהיב ניהליה א"כ למדנו בעלמא דלא אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל וא"כ אלו. הבתים היו קיימים ודאי דמה שהוציא כדי שלא יפלו הבתים ודאי דהיה חייב כ"ת לשלם וכדכתב הרא"ש הביאו הטור בהלכות גזלה סימן שע"ה וז"ל כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול אין יכול להוציאו עד שיתן לו כל יציאותיו שהוציא להחזיק הבית ולהצילו מנפילה וכו' והיה מנכה כל מה שדר בה דמחשבין לו הפירות שאכל אליבא דהרמב"ם בפרק ט' מהלכות גזלה והטור בסימן שע"ג אף על פי שרש"י חולק כמבואר שם בדברי ה"ה אבל כיון דבנ"ד אין השבח בעין נ"ל כמו שכתבת שאין לך לשלם כלום דדוקא כשמחזיר לו קרקע משובח אז הדין שישלם השבח או ההוצאה כנגד השבח כיון שנהנה ממנו אבל זה לא נהנה שהרי בשעת החזרה אין הקרקע משובח ואם נשרף בעוד הקרקע בידו מזלו גרם ואבד שבחו והוצאותיו כנ"ל מסברא אעפ"י שאין לי בזה ראיה מוכרחת ומה גם כי התרה בו האפטרופס שלא יקח והוא לקח איהו דאפסיד אנפשי': ומה שטען היהודי הקונה שאומר שאין חזקה באותם הבתים כיון שאין דרך היהודים להיותם תושבים שם כל השנה אלא בזמן הדבר ח"ו או הקיץ הא ודאי לא מילתא היא וכבר כתב הרשב"א במקומות ב"ה דיש להם חזקה וחזקת' כשמשתמשין בהם כדרך שמשתמשין במקומות שלהם