לחם רב (ל"לחם משנה") קכג

שלהם ולא מנהו ב"ד ולא אביהן גם זה האיש המוכר מודה לדבריהם שמעולם לא נתמנה אפטרופס עליהם אלא שנכנס הזאת המכירה לקורבה שהיתה בינו ובין אביהם וראובן הקונה טוען שכל העולם יודעים שזה האיש לעולם היה מתעסק בכל עסקיהם וה"ל כיתומים שסמכו אצל ב"ה והוא ז"ל השיב שהמכר קיים כמו שהאריך שם אכן לטענה שטען הקונה שזה האיש המוכר היה לעולם ראש וממונה מהקהל וה"ל כמו ב"ד שמכרו שפשיטא שממכרו קיים השיב הוא ז"ל וז"ל אף על זאת הטענה לא הייתי סומך עליה לפי שסתמא של ממונים של זאת העיר היה לצאת ולבא בקהל בענייני מסים וארנוניות ולא לפקח על עסקי יתומים עכ"ל ומתוך דבריו אני לומד שאם היה ממונה לפקח על עסקי יתומים כנ"ד שקבלוהו להחכם הנ"ל לדון לכל בני העיר כל דיניהם לא למסים וארנוניות כלל אפילו שיהיה א' בלבד מה שעשה עשוי שריר וקיים דאלת"ה גדולה מזו לאשמועינן במהריב"ל שאפילו היה ממונה על עסקי יתומים לא עשה כלום לפי שהיה צריך ב"ד של ג' אלא ודאי כל שהוא ממונה על עסקי יתומים אינו צריך ב"ד של ג' אפילו שאינו אפטרופס שלהם אלא ממונה הקהל כמו שבא בשאלה מעשיו קיימים דומה לתשו' הרשב"א ולירושלמי הנ"ל וקרובי היתומים הנ"ל אומרים לראובן שלא קבלוהו בני העיר להחכם הנ"ל בפי' ליתומים אלא סתמא קבלוהו עליהם לדון משתמע חזקות וממונות וראובן משיב להם שזה מחלוקת במציאות שהרי טובי העיר מעידים אשר לדון לכל בני העיר כל דיניהם כולל ג"כ יתומים ואלמנות כל עוד שלא פירשוהו ומעטוהו והוציאוהו מן הכלל והראיה שבכל הג' שנים היה דן לכל בני העיר ובכללם יתומים ואלמנות ואין גם אחד מכל חכמי הקהלות מעכב על ידו כי אדרבה כשהיו באים לדון לפניהם כל ריב וכל נגע היו אומרים להם אצל דיין הקהלות וע"כ החכם הנ"ל תמיד בכל גזרותיו ופסקיו היה כותב ואומר כך גזרתי בכח המסור אלי מכל הקהלות כי לא נעלם ממנו להצריך ג' הדיוטות לדבר הצריך לפום. דינא לולא שמכח כל הקהלות בא שהם יותר מג' מאות אנשים והחכם הנ"ל ידע אז התועלת הודאי כאמור הן לאלו היתומים הן ליתומים אחרים אשר אפטרופס של יתומים אחרים הוציא שטר חוב אחר שריר וקיים על אבי היתומים הנ"ל ודחהו החכם הנ"ל עד שיגדלו אלו היתומים ואז אם יזכו בשפטם אלו היתומים עם אלו יש לכלם על מה שיסמוכו שהרי בתועלת זה שהועיל החכם הנ"ל בבנין הבתים בקדימת המעות הנ"ל השביחם שהרי היום הזה נותנים במחירם י"ג אלפים לבנים להיותם בנויים מה שלא האמין אדם ואם אז ישארו חרבים כי לא היה ליתומים לאל ידם לבנותם השתות יהרסון עד היום הזה ג' שנים. והחכם הנ"ל עיניו בראשו לתועלת כלה על כן האריך הזמן של התשעים חדשים בתנאים כנ"ל כי לולא זה לא היה חפץ ראובן בשום צד להקדים מעות לבנות ולא היה מוצא אז שום איש שיקדים מעות לבנות בתים חרבים כי אפילו הבנויים היו אז בזול וכאשר צר להם באו לחלות פניו ועתה בהניח ה' להם רוצים לגרשו מהבתים קודם השלמת הצ' חדשים שגזר החכם הנ"ל אשר מעשיו שרירין וקיימין ע"פ הטענות הנ"ל סמוכות לגדולים הנ"ל וכמו פתן חרש יאטם אזנו איננו שומע לקול קרובי היתומים הנ"ל והוא שומע לקול החכם הנ"ל כאשר דבר המלך שלטון אז ומי יאמר לו מה תעשה עד תשלום הזמן הנ"ל יורנו מורה צדק הדין עם מי: ואנכי תולעת ולא איש מתאבק בעפר רגלי חכמים לשתות בצמא כל דבריהם אני הוא אשר גזרתי לתועלת היתומים כמדובר לזרות ולהכר ואם שגיתי הורוני ואני אחריש כי לדעת האמת חפצתי ולא אבוש לומר לא ידעתי מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה אשר הודה ולא בוש לומר לא שמעתי ואני בתחלה לתועלת היתומים לשם שמים נתכוונתי בכל הבא מידי הנה בשמים עדי: פי המדבר דל ומלך דוד ן' מלך תשובה מה שטוענין קרובי היתומים דדבר זה היה צריך הכרזה דשכירות ליומיה ממכר הוא וכי היכי דהמכירה בקרקעות של יתומים צריך הכרזה השכירות גם כן היה צריך טענה זו אין לה שטר ומעולם לא ראינו ולא שמענו הכרזה בשכירות קרקע ואע"ג דאמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא לא לכל הדברים אמרי' תדע לך דבפ"ק דע"ז אמרינן דשכירות לא קניא מההיא דישראל ששכר פרה מכהן וכו' והקשו שם בתוספות דבפ' הזהב אמרי' דשכירות ממכר הוי ותרצו דמאי דממכר קרינן ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי אונאה דכתיב ממכר מיותר מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות לא קניא ע"כ משמע מהתם דלא לכל הדברים אמרו ממכר הוי דאינו ממכר אלא לפי שעה בלבד: וגדולה מזאת כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אעפ"י שהיא מושכרת ביד אחרים משמע דאף על פי שהיא שכורה ביד אחרים חשובה כאלו לענין קניה וכן נראה ממ"ש בפרק ג' מהלכות מכירה לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח משמע משם שחצרו של לוקח אע"פ שהיא מושכרת ביד אחרים קונה לו וכן פי' דבריו ה"ה ז"ל. איברא שקשה לי משם בלשון רבינו טובא חדא כיון דטעמא דתקינו רבנן משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה א"כ איך נוצלנו מדבר זה כשהיא ברשות הלוקח ונאמר שרשותו קונה לו הא מעות נמי קונות לו מדין תורה ומשום טעמא דשמא נשרפו אפקוה מדין תורה ה"נ איכא הך טעמא ואיך כתב לפיכך אם היה ביתו וכו' דמשמע דנציל מדבר זה ואינו דעדיין החששא במקומה עומדת ועוד דבגמרא יש לנו בפירוש כדברי רש"י ז"ל שכתוב שם הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עליה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי דתקינו רבנן משיכה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח נינהו אי נפלה דליקה באונס טרח ומייתי לה עד כאן נראה בפירוש כדברי רש"י ודלא כהרמב"ם ז"ל וצ"ע מ"מ למדנו לפי דבריו דעדיין נשאר לו כח לענין קניה ואינו כמכור לגמרי. איברא דהראב"ד השיגו בפ"ו מהלכות שכירות וכן רש"י ז"ל חלוק עליו מ"מ לדברי כלם ודאי לא נאמר ממכר הוי לכל הדברים ומה גם לענין הכרזה דודאי לא נאמר שכשירצו להשכיר קרקע יתומים שיכריזו עליו זה דבר שלא עלה על לב אדם מעולם. איברא דאם יש מנהג בעיר להכריז בעניינים כאלו של שכירות היינו צריכין לדון על זה אבל מאחר דאין מנהג בעיר על כך פשיטא ופשיטא שבית דין או האפטרופסים יכולים להשכיר בלא הכרזה: אבל מה שיש לדקדק הוא אם יש כח להחכם השלם יצ"ו של בית דין או של אפטרופס דכח ב"ד נראה ודאי דאין לו דהרי ביחיד מומחה איכא פלוגתא דרבוותא בין הרמב"ם והרא"ש דלהרמב"ם אעפ"י שמותר לו לדון יחידי מ"מ אין ההודאה בפניו חשובה כבפני ב"ד וכתב הטור בח"מ סימן ג' ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאין חלוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר ע"כ ואעפ"י דנראה דיחיד מומחה להרא"ש ז"ל הוי כג' הדיוטות וא"כ החכם השלם שרבים המחוהו עליהם הוי יחיד מומחה לעיר ויש לו כח בית דין זה ודאי אינו דהרי כתב שם הטור תנאי יחיד מומחה בשם ר' שרירא גאון באופן דבזמן הזה ליכא יחיד מומחה: אבל מ"מ נראה דהחכם השלם הנזכר דמעשיו קיימין דלא גרע מאפטרופס שמינהו ב"ד ועדיף מיניה כיון שהקהלות מנוהו לפקח על עסקי יתומים וגדולה מזאת נראה מדברי הרב מהריב"ל ז"ל שיש לו כח בית דין שהביא החכם השלם הפוסק נר"ו ואף על פי שלעניות דעתי אין לו יפוי כח כל כך ככח בית דין יפה מכל מקום לא גרע מאפטרופס כדכתיבנא ופשיטא שמעשיו קיימים ומה גם בהיכר הניכר לכל שהוא תועלת ליתומים והדברים פשוטים לעניות דעתי הנראה לעניות דעתי כתבתי וחתמתי שמי. הצעיר אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קנו שאלה לאה שנפלה לה מחלוקות וקטטות עם בעלה ראובן עד שגברה ידו עליה ויתן אותה בבית הסוהר ותהי שם כמה ימים בבית האסורין ובין כך בא שמעון אשר נתן עיניו בחזקת בית ראובן ואמר ללאה התפושה הנזכר' אם תעשה לי הדבר הזה שתמכור לי חזקת ביתך בעד ד' אלפים לבנים אני אכנס לפשר בינך ובין בעליך שיתן לך חזקת הנז' לפרעון כתובתך ולאה כדי להוציא ממסגר נפשה הודית ונשבעה לעשות כרצון שמעון אז נכנס שמעון והשתדל לפשר ענין ההפרשים הנז' באמצעות אנשי קהל ראובן עד שבאו לידי גרושין ופטר ראובן ללאה אשתו בגט כשר ונתן לה חזקת הבית הנזכר לפרעון כתובתה ותיכף בא שמעון והביא הסופר לכתוב לו קניית החזקה הנז' שמכרה לו לאה הנזכר' בעד ד' אלפים לבנים והיא הודתה שקבלה מיד שמעון שבעת אלפים לבנים וכל זה עשתה לאה בכוונת ללכת לצפת תוב"ב וכך אמרה לשמעון פעמים רבות מכעס הקטטות קודם המכירה הנזכ' איך גמרה בלבה ללכת לא"י ולכך מכרה לו החזקה עתה היתה רוח אחרת עמה וחזרה בה והסכימה בדעתה להשאר בשאלוניק"י ורוצה לחזור לקחת את ביתה מיד שמעון ועוד שהבית שוה יותר מי"ב אלפים לבנים ויש אונאה גדולה במקח ומלבד זה נדר לה שמעון בעד ההטבה שהודתה לו החזקה בעד ד' אלפים לבנים להניחה בחדר א' מהחזקה הנז' לדור שם עד שתלך לא"י ובתוך ימים אחדים גרשוה ודחפוה בשם ולזר נחשב לה שמעון וישכח מלבו הטבת המעות דמי החזקה ואונאתו הנז' ומה שנדר לה לעשות ילמדנו מורנו מורה צדק אם יכולה לאה לחזור ליטול חזקתה אחר שלא יצתה ללכת לא"י וגמרה להשאר פה או לא ומה' תהי' משכורתו שלמה. תשובה איני רואה בטענות לאה ממש דאי משום שגלתה דעתה שרוצה לעלות לא"י הא קיי"ל בפרק האיש מקדש דדברים שבלב אינם דברים וכתב הטור בח"מ סימן ר"ז והרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות מכירה שצריך שיאמר כן בשעת המכר וכל שלא פירש כן בשעת המכר אעפ"י שגלה דעתו קודם אינו כלום והוא מוסכם מכל המפרשים וכיון שאשה זו לא אמרה בשעת המכר כלום כפי הנראה מדברי השאלה דברים שבלב אינם דברים. ואי מפני שטענה האחרת שיש אונאה הא קי"ל דאין אונאה לקרקעות וכתב הרמב"ם ז"ל אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף וכן כתב הרב אלפסי ז"ל וכי תימא הרי כתב הטור בסימן רכ"ז דר"ת והרא"ש אית להו דאם הטעהו בכפל המקח בטל וכיון שכן יוכל המוכר לומר קים לי כוותייהו דיש אונאה בבעל וכיון דבנ"ד איכא יותר מכפל אוקי ארעא בחזקת מריה קמא שהיא האשה שמכרה כנון דיש ספק אם המכר מכר או לא. ועוד הא איכא מרבנן קמאי דאמרי דהחזקות דין מטלטל יש להם ולדידהו איכא אונאה בחזקות דהרי יש להם דין מטלטל וכיון דהוי ספק' אוקי ארעא בחזקה מריה קמא: מיהו הא ודאי לאו מילתא דאפילו למ"ד דהוי מטלטל אימעיטו מאונאה דהא מאי דאימעיטו הוי מקרא דאו קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ובין שתאמר שהיא קרקע או שהיא מטלטל אינו נקנה מיד ליד ואתמעט מן הכתוב אבל מטעמא דאידך פלוגתא דרבינו תם והרא"ש עדיין יש לה לאשה הזאת לומר קים לי כוותייהו והא נמי לאו מילתא היא דאפילו יש להן אונאה יותר משתות הא קי"ל דאפילו ביותר משתות השעור הוי בכדי שיראה לתגר ולקרובו וכפי הנראה מדברי השאלה עבר השיעור יותר מזמן זה וכיון שכן הרי מחלה ואינה יכולה לערער עוד: