לחם רב (ל"לחם משנה") קכב

ברור בעיני ולענין מעשה ראוי לגזור כמו שגזר כ"ת שיפרעו הבעלים ללוקח מה שפרע לתוגר בשבילו ותחזור לו הקרקע דאפילו שיהא גזלן הא פסק רבינו גרשום דגוי שאנס ביתו של חברו ולקחו ישראל ממנו שב"ה יתן ללוקח מה שההנהו ולדבריו הסכימו התוס' והרא"ש וכל הפוסקי' זולת רש"י ז"ל וא"כ ודאי ההנהו ראובן כדי דמי הקרקע שהרי היה משלם לו כל חובו עד פרוטה אחרונה: ומיהו מה שכתב כ"ת נותן לו מה שההנהו כל שאינו גזלן מפורסם לא ידעתי יצא לכ"ת כן דבהא ודאי ליכא חילוק בין גזלן מפורסם לשאינו מפורסם דאפילו שיהא מפורסם כיון שזה הצילו מידו ולא היה יכול להצילו מהגזלן אלא במה שנתן זה ודאי דיתן לו מה שההנהו וחילוק דגזלן מפורסם לשאינו מפורסם חילק אותו הטור בסימן שס"ט וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות גזילה הגם כי שאר הפוסקים חלקו עליהם ואיירי במי שלקח חפץ מן הגזלן שגזל מישראל דמצי למימר ליה הישראל אם לא היית לוקח אותו אני הייתי נוטל אותו מן הגזלן לזה אמרו שאם לא היה גזלן מפורסם שידע בו הלוקח עשו לו תקנת השוק כמו בגנב שאינו מפורסם אבל מפורסם לא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר בחנם כגנב מפורסם אבל אחרים חלקו על זה ואמרו דקול יוצא לגזלה ואין לחלק בין גזלן מפורסם לשאינו מפורסם אבל בהך דינא דר"ג ליכא חילוק בהא דהוי טעמא משום שההנה אותו שלא היה יכול להציל בזולת זה ומ"מ לענין דינא דנ"ד ודאי דיפה כתב כ"ת דיתן שמעון לראובן המעות ויקח חנותו. כל זה כתבתי לדרישת הדרת כבודך ועמך הסליחה אם איני משיב במהרה כהוגן וכשורה כי אני טרוד מאד בכמה ענינים ודינים כאשר יודע כל שער בת עמי ולאהבת כ"ת עתה שמצאתי קצת מהפנאי הנני משיב מפני הכבוד הודך והדרך ושלומך יגדל כנפשך ונפש נאמן אהבתך: הקטון אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קנה שאלה בני עיר א' שקבלו עליהם חכם א' מבני עירם לדיין לדון לכל בני העיר כל דיניהם וזה שלש שנים אשר דן להם כל ריב וכל נגע ומפיו היו חיים בכל כל וע"ז מעידים טובי העיר ובתוך זמן הנז' היה להם ליתומים קטנים עילית ותחתית אחד בהר אצל מבצר העיר והכותל הנשענת בהר היה עליה הר גבוה ותלול עפר הרבה מאד ונפלה הכותל והעפר והאבנים נכנסו בבתים ועשו היזק גדול ואם היו מניחים אותם חרבים מי גשמים היו נכנסים שם והשתות יהרסון ומלבד זה היה מגיע נזק לשכנם הקרוב אליהם מהכותל שבינו לבינם והיה מריב עמהם ועל זה יעידון יגידון עדי אמת והיתומים ההם לא היה לאל ידם לבנות הבתים ההם כי עניים היו וחלו אז פני החכם הנ"ל להיותו הוא דן לכל בני העיר אשר יבקש להם דרך ואופן לתועלת היתומי' לבנין הבתים ההם והחכם הנ"ל בפתוי לשונו חלה מאד פני איש אחד שיבנה ויתקן הבתים ההם מכיסו ויעשה חשבון מהוצאתו באמת ובשבועה בס"ת בחיקו כי אמת יהגה חכו והוא יתן לו כתב ידו בכח המנוי הנ"ל שמנוהו הקהלות יצ"ו שידור בבתים ההם תשעים חדשים כדבריו אשר פחות מזה הזמן לא היה רוצה להקדים מעות לבנותם גם אחר עבור ג' שנים מהתשעים חדשים חלה החכם הנ"ל לאיש ההוא דרך חסד שיניח ליתומים לדור בתחתית אחד שיתקנהו להם היטב בעד שכירות הגאב"י בלבד אף עפ"י כי הגאב"י לא היה רוצה שיכנסו היתומים לדור שם, כי נתקוטט עמהם שיכריח לגאב"י עד שיאמר רוצה אני וגם לזה הודה האיש ההוא להחכם הנ"ל ועתה אחר עבור שלש שנים מהתשעים חדשים הנזכר קמו קרובי היתומים לחרחר ריב עם האיש ההוא ואמרו לו שיריק כל הבתים שנתייקרו מאד ויש תועלת גדול ליתומים אם להשכיר' אם למוכרם ויעשה חשבון עמהם ויפרעו לו כל מה שישארו חייבים לו מההוצא' הנ"ל וראובן משיב להם כלום הייתי יורד להקדים מעות יותר מג' אלפים לבנים לבנותם לולא שהחכם הנ"ל שהוא ב"ד לכל העיר חלה פני ונתן לי כתב ידו שאדור צ' חדשים וכאשר יושלמו הצ' חדשים הנ"ל אז אמסור הבתים ריקנים בידכם ואלו אומרים לו דשכירות ליומיה ממכר הוי והחכם הנזכר היה לו להכריז קודם בנין הבתים אולי היה מוצא איש אחר שהיה מקדים מעות לזמן קצר מאד ממנו ואף גם זאת שהיה צריך ב"ד של ג' ומעשה החכם הנז' אינו כלום וראובן אומר להם כי מה ענין ההכרזה לכאן כי אין דרך ומנהג בעיר מעולם להכריז מי שירצה להקדים מעות לבנות בתים חרבים כי אם בתים בנויים לשכירות ולמכר בלבד ובכאן לא היה מכר להצריך הכרזה גם לא שכירות שמ"ש שכירות ליומיה ממכר הוי הוא לענין שלא יוציא המשכיר לשוכר בתוך זמנו אפילו לעצמו אם נפל ביתו ולדברים אחרים אכן בנדון זה הוי כמו משכנתא בנכייתא אשר בעד הסך שהיה מקדים לבנותם ידור בהם תשעים חדשים בלי שום ריוח יותר משכירות הגאב"י ובמשכנתא כתוב בתשו' הגאונים דלא הצריכוהו ב"ד של ג' הדיוטות וראיה לדבר אשר בנדון זה הוי כמו משכנתא שהרי התנה החכם הנ"ל עם ראובן שאם הגאב"י יקח לחשבון שכירותו ההוצאה שהוציא והקדים לבנות הבתים אשר מסוף הששים חדשים ואילך עד תשלום תשעים חדשים הנ"ל יפרע פירות החזקה ליתומים כאשר יגזרו עליו ב"ד שבימים ההם ואם לאו ידור עד תשלום תשעים חדשים ומלבד הטעם הנ"ל שלא צריך הכרזה היה ריע ליתמי ההכרזה שאם היו מכריזים ולא היו מוצאים שום איש מקדים מעות לבנות לפי שאין דרך להקדים לחרבה וגם שהבתים היו אז בזול גם זה ראובן היה מתחרט מלהקדים מעות והיו מפסידים היתומים וישארו הבתים חרבים ושאייה יוכת שער כדאז"ל ולא יהיה להם עוד תקומה ליתומים כמו שכתב החכם הנ"ל בתחלת דבריו וז"ל בהיות שהבתים אשר בהר מעזבון פלו' גדר אבנים נהרס ועוד מעט ולא יהיה להם תקומה לבנות' כי אזלת יד וישארו תל עולם ע"כ לתועלת היתומים לבל יאבדו חזקתם באתי אני החתום למטה ובכח המנוי והמסור לי מכל הק"ק יצ"ו חליתי פני פלו' אשר הוא יבנה אותם מכיסו וידור בהם תשעים חדשים על פי התנאים שהתנתי עמו וזה הדבר שההכרזה ריע ליתמי אפילו במקום שמכריזים וכדין עושים שאינם מכריזים כתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו וכל זה הוא בבתים הבנויים כ"ש בחרבים אשר בזה מודו כ"ע דריע ליתמי ההכרזה ויישר כחו של החכם שלא הכריזם שיפה כח היתומים והפליא חסדו עמהם גם אם מנהג פשוט בעיר שלא להכריז כנ"ד בתים חרבים שמעולם לא הכריזו כבר כתב הרמב"ן ז"ל בתשובותיו שכל מנהג פשוט בעיר מעמידין אותו בחזקתו ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם כראוי וכן דנין בו וכן כתוב בתשובות הרי"ף ז"ל עד כאן. וכתב הרמב"ן ז"ל שאם לוו בית דין או אפטרופוס של יתומים לצרכם נזקקין לנכסיהם ומוכרים בלא הכרזה וטעמו שכשאמרו חכמים ז"ל אין נפרעין מנכסי יתומים היינו במילי דאבוהון דווקא דאלו מה שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתמי נזקקין לצרכיהם כשהם קטנים דלמאן דאמר משום צררי ליכא וכן למאן דאמר משום פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כיון דאפטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצריכי רבנן למהוי מי שמפקח על נכסי יתומים לוה רשע ולא ישלם וכל שכן בית דין עצמם שלוו לצרכם ועוד שזהו תקנתם דלעבדי להו מידי וכן לא בעי הכרזה שאם לוה לצרכם מוכרים ופורעים כדרך שאדם פורע בשלו והרא"ש ז"ל כתב דדברי הרמב"ן ז"ל דברים של טעם הם ע"כ ואם הם ז"ל אמרו למכירה בלא הכרזה כל שכן בנדון דידן דהוי משכנתא ומאן דכר שמיה דהכרזה לכאן ודברים כאלו תלויים לפי ראות בית דין שבכל דור מה שהוא תועלת ליתומים כי הם אביהם ולא יניחו התועלת הודאי אף שהוא מעט בעד תוחלת תועלת גדול על הספק כי אולי ימצא נזק והפסד הרבה מאד. וכיוצא בזה הביא הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף ט"ו על אפטרופוס שמכר קרקע של יתומים לפרוע חובותיהם כי נתפשר עם בעלי החובות בפחו' וכשגדלו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעים מנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם והלה השיב דהועיל להם הרבה שהרי נתפשר בפחות ועכשיו היו צריכין לפרוע הכל והשיב הוא ז"ל דהדין עם הלוקח שהרי רשאי האפוטרופוס למכור בשטר שיש בו רבית משום פסידא והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים שהמוכרים אומרים מוטב שנמכור עכשיו ולא נחוש לספקא דשובר ומניחין הספק ותופסין הודאי אף בזו כן ואם יראו בית דין שאלו לא מכר ופרע היה בכך הפסד ליתומים הדין עמי כמו שהאריך הוא ז"ל בטעמו כי נמוקו עמו דומה למה שאמרתי ולחששות רחוקות דהוי פסידא ליתמי חיישי בית דין כדכתב מהר"י ן' לב ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בתשובה ע"ח כלל י"ג ע"ש: הגם שמותר לוותר ב"ד נכסי היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבית כמו שפסק בית יוסף והנה שכנם של היתומים היה מריב עמהם אשר כותלו משותפת עמהם אם לא היו בונים מה שנהרס שהיה ניזוק מהם ועוד אם אתם אומרים שמעשה החכם הנ"ל אינו כלום אתם נועלים דלת בפני ג"ח המקדישים מעות ליתומים לבנות בתיהם שיאמרו אם חכם מומחה בעיר גם קבלוהו עליהם לדון לכל בני העיר בקשו עליו אח"כ טצדקי ובוקי סריקי לסתור מעשיו מי הכניסנו בתגר זה להקדים מעות ליתומים לשום דבר מענייניהם אשר פגיעתם רעה שאח"כ יבאו עלינו בעקיפים ובשעיפים לומר שלא כדין עשו ב"ד ההם ועינינו הרואות בפוסקים החקוקים אשר המלוה מעות לאותם הדברים שאינם צריכין הכרזה כגון לקבורה ולמזונות וכו' אמרו שיפרעו לו מנכסי היתומים בלתי הכרזה כדי שלא לנעול דלת בפני ג"ח המלוים והרב רבינו אשר ז"ל כתב בתשובה כלל פ"ז דבמקום שמסלקין ההפסד מהיתומים יש כח לעשות תועלת היתומים בלא ב"ד כמו שהאריך הוא ז"ל: ולטענה האחרת שאומרים לו שהיה צריך ב"ד של ג' מלבד הטעם הנ"ל גם אומר להם ראובן לפי סברתם כי לא ב"ד של ג' בלבד היה אז כי אם בית דין גדול אשר כל הקהלות הרהבוהו וקבלוהו עליהם וידו וכחו ביד כל בני העיר אשר מכחם בא והוא שלוחם כאפוטרופוס שמנוהו ב"ד שכל מה שעשה עשוי כר"ג בזמנו שהרי בירושלמי דמגילה אמרו ג' מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר ושאלו מה הן קיימין אם כשקבלוה עליהם אפילו אחד ואם כשלא קבלו עליהם אפילו כמה אלא הן הן קיימין בסתם ופי' ואם כשקבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו הז' במכר זה אפילו אחד נמי והעמידוה בסתם כן פי' הרשב"א ז"ל נמצא כשקבלו עליהם כל בני העיר לכל דבר אפילו אחד ידו בידם וזה הענין של ירושלמי מיירי לענין הקדש וידוע הוא בפ' הנזקין דיתומים הרי הם כהקדש וטובי העיר המוזכרים בכל התלמוד אינם מובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא ז' אנשים שהעמידום פרנסים הצבור סתם על ענייני העיר והרי הם כאפטרופוסים עליהם ואין צורך לפרנסים אלו אלא לדברים שיש בהם קדושה וכאות' המוזכרים במגילה כן פי' הרשב"א ז"ל: עוד ראובן מצא סמך לדבריו מתשו' מהריב"ל הנ"ל על ששאלוהו ראובן שקנה חזקת חצר אחד מהאפוטרופוס של יתומים זה עשרים שנה והיתומים הגדילו ובאים להוציא החצר מיד ראובן באומרם שזה האיש מעולם לא היה אפטרופוס ואפי' את"ל שהיה אפטרופוס עשה שלא כדין למכור חזקת החצר וכו' וכ"ש שמעולם לא היה האיש המוכר אפטרופוס