לחם רב (ל"לחם משנה") קטו

שכן דלפי דעת הרמב"ם וסייעתו כל השעבודים בשתיקה הם נקנים בלא טענה לא מחייבי' לשמעון לסלקם נגד סברתם. וכן ראיתי להרב מהר"י ן' לב ז"ל בח"א סי' פ' גבי ראובן שהיה לו חלון על חורבה של גוי וקנה שמעון החורבה מהגוי ורוצה לסתום חלונו של ראובן וראובן טוען שהרי החזיק באותו החלון כמה שנים כתב שם דראובן הוא המוחזק מהך תשובה דהרשב"א ז"ל וסמך שם על הך טענה דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו אפילו בלא טענה מהני ובסוף הפסק כתב וכבר כתבנו דלחזקת חלונות והזיזין וכיוצא בהן אין צריך טענה בחזקה לדעת רוב הפוסקים ע"כ. א"כ נמצינו למדין דאין לחייב לשמעון להסיר הבליטות כיון דאיכא דמסייעי ליה והוא המוחזק והגם כי ראיתי להחכם השלם כמהר"י אדרבי ז"ל בפסקיו סי' קי"ב על חלון שיש ללאה בחצר ראובן והחזיקה כמה שנים דמחייבין אותה לסתום משום דכל השעבודים בעינן טענה וחזקה דכן כתב הרשב"א דבריו נפלאו ממני איך לא הזכיר שיטת הרמב"ם והגאונים ז"ל דפליגי עליה ולא היה לו לחייבה לסתום נגד סברתם כיון שכבר היה פתות כדכתב הרשב"א בתשובה שהבאתי דאחר שהיה פתוח אין לחייבו לסתום בדבר שהוא מחלוקת. ולע"ד נר' כדברי הרב מהר"י ן' לב ז"ל דכיון דהמוחזק הוא מי שכבר פתח אין לחייבו לסתום ואם תטעון לאה שכשהוציא שמעון הבליטות היה שלא מדעת' והיא מחתה ושמעון מכחישה הרי הדין מבואר כהרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכנים שישבע שמעון היסת ויפטר כל מה שכתבתי נראה בעיני פשוט ואין לי ספק: אבל נפל לי ספק במה שכתוב בשטר שנתן ראובן לאשתו החצר החדש מוצאותיו ומובאותיו וכו' ובסוף כתב הכל מתהומא דארעא ועד רום רקיעא ולכאורה נראה דהכל מתהומא דארעא קאי אבל מאי דכתב לעיל וכיון שכן מוצא ומובא של החצר החדש הוא פתח החצר וכפי מה שסיפר לי השואל הוא מוצא ומובא ג"כ של החצר הישן שבפתח א' נכנסים לחצר חדש ולחצר ישן וא"כ כיון דקיי"ל דמוכר בעין יפה הוא מוכר וכל שכן נותן א"כ הרי לא שייר ראובן לעצמו דרך לחצר הישן כלל דהא קיי"ל כרבי עקיבא דאמר דצריך ליקח לו דרך כמו שכתבתי לעיל גבי בור ושובך וה"ה היכא דמכר חצר ושייר לעצמו בית אין לו דרך וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דבתרא גבי עובדא דאספלידא ולא עוד אלא שיש בתים מהחצר הישן שהם בנוים על פתח הנכנס לחצר חדש וישן וכיון דכתב לה מתהומא דארעא ועד רום רקיעא משמע דכל מה שהוא על הפתח נתן לה וא"כ נתן החצר חדש וקצת מהחצר הישן וכ"ת הרי החזיק בעלה כמה שנים בחצר הישן בבתים שהיו על הפתח וכן בזה הפתח שהיה נכנס בו לחצר ישן ואימור שלקח ממנה הדרך והבתים אשר על הפתח דטענינ' למי שלקח החצר הישן מהאשה הראשונה לא היא דאין לאיש חזקה על נכסי אשתו ואע"ג דקיי"ל בפ' חזקת הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכיון דאין הבעל אוכל פירות נאמר דאית ליה חזקה גם זה אינו דהרי כתב הטור בח"מ סי' קמ"ט דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן בעודה ארוסה דאין הבעל אוכל פירות דאין לו חזקה בנכסיה, וא"כ לבא מכחו נמי אין לו חזקה אפילו שהחזיק כמה שנים כדאמרינן בפרק חזקת וכתבו הטור בח"מ סי' קנ"ב דכל מי שאין לו חזקה לבנו הבא בטענת אביו אין לו חזקה וה"ה ללוקח הבא מכחו. ואם כן לכאורה נראה דלא שייר לעצמו דרך לחצר הישן ואפילו הבתים שעל הפתח נראה דנכנסים בכלל המתנה ואע"ג דכתב הרב ב"י תשובה לה"ר יהודה בן הרא"ש בסי' קי"ד על ראובן שיש לו ב' בתים זה אצל זה ומכר אחד לפלוני ודרך הבתים שבתי הכסאות נמשכים מבית לבית דרך חפירות ובא הלוקח לסתום החפירה שהיה נמשך בית הכסא של בית המוכר והלוקח טוען שכתב לו מתהומא דארעא ועד רום רקיעא והמוכר טוען שלא מכר לו ע"מ שיפסיד ביתו והשיב שהדין עם המוכר ע"כ. א"כ בנ"ד נמי נימא לא נתן לה על מנת שיפסיד חצרו הישן דאם לא נשאר לו דרך לחצר הישן מה יעשה לא היא דא"כ תקשה לההיא תשובה דה"ר יהודה בן הרא"ש דהא קיי"ל כר' עקיבא דצריך ליקח לו דרך ואמאי לא אמרינן התם דלא מכר לו ע"מ שיפסיד ביתו דאם אין לו דרך איך יפרח באויר. ונראה לתרץ דשאני בעובדא דה"ר יהודה ן' הרא"ש דעביד מעשה להפסידו ולא דמי לדרך דהיינו שלא שייר כלום ואין לו דרך עליו אבל לא שיעשה מעשה חברו להפסידו א"כ שאני דרך דאיכא טעמא דאין אדם רוצה ליתן מעותיו וידרסוהו אחרי' כדאמרי' בפ' המוכר את הבית ומשום הך טעמא גבי דרך אמרי' דלא לקח דרך אבל בעובדא דבנו של הרא"ש לא שייך הך טעמא ובין כך ובין כך למדנו דלא שייר לעצמו דרך וכדכתיבנא ואין בזה פקפוק כלל: אם כן צריכין אנו למודעי איך יזכה הלוקח זה מהאשה הראשונה הדרך שלא נשאר לבעלה כשנתן במתנה לאשתו וכן הגארדאקי שנתבאר בשאלה שהוא על הכניסה סמוך לפתח החדש נכנס בכלל המתנה דהרי כתוב מתהומא דארעא ועד רום רקיעא. ועוד יש מקום לבעל דין לחלוק דהשואל סיפר לי שיש בית שער לשתי החצרות ועל הבית שער יש בתים בנוים מהחצר הישן וכיון דכתוב בשטר שנתן לו מוצא ומובא של החצר החדש הרי הבית שער של החצר בכלל מוצא ומובא הוא שהרי הבית שער הוא ענין לכניסה ויציאה שבו נכנסים ויוצאים לחצר החדש וא"כ כיון שכתוב בשטר מתהומא דארעא ועד רום רקיעא וקאי על זה המוצא והמובא א"כ נמצאו אלו הבתים של חצר ישן אשר על הבית שער דהרי הם בכלל מתהומא דארעא ועד רום רקיעא כך נראים הדברים לכאורה. אבל כד מעיינינן בה אין להלך כ"כ אחר משמעות לשון השטר דכתוב בו הכל מתהומא וכו' והטעם דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ו מהלכות מכירה דהולכין אחר המנהג באלו הענינים בין שנהגו כשמוכרים אחד מאלו מוכרים אותו לבדו או שימכרו עמו כל סביבותיו וכן במטלטלין בכל הולכין אחר שמות הערוכות בפי כל ע"כ. וכיון שכן הרי נודע ומפורסם שאלו היה מוכר הבתים אשר על הבית שער אשר הם מהחצר הישן או הגארדאקי אשר תוך פתח החצר החדש שהוא מהחצר הישן היה ראוי שיזכיר אותו בשטר כיון שמתחלה לא כתב שנתן אלא בנייני החצר החדש וכל אלו הם בנייני חצר הישן ולא היו בכלל הכתוב קודם אלא אדרבה נתמעטו שהרי מתחלה כתבו חצר חדש משמע ולא ישן ואלו הבניינים שהם מחצר הישן יצאו מן הכלל וכיון שכן אי אתה יכול להחזירם לכלל עד שיחזירם הסופר בפירוש. תדע לך שהרי בבנייני החדש כתב בפרטות חלונות וסולמות ופרט א' לא' אף על פי שכבר כתב אותם בכלל שכתב כל בנייני החצר החדש משמע דהדרך בשטרות לכתוב כענינים אלו כלל ופרט ק"ו בבנייני החצר ישן שלא כתב בהן הכלל שהיה ראוי שיפרט אותה ולא שיניח אותם ברמז הכתוב בלשון מתהומא דארעא ועד רום רקיעא דקאי אמוצא ומובא וכדבר המוכיח מן הסברא שאינו כדמשמע הכתוב בשטר כתב הרשב"א ז"ל סי' תת"פ גבי מי שנתן לבתו עליה בנדוניא שהיא על חצרו וכתוב בה שנתן לחתנו כל אותה עליה מתהומא דארעא ועד רום רקיעא וטוען כי החצר של מטה הוא בכלל המתנה והשיב הרשב"א וז"ל ולבי מגמג' כי אפשר שהסופר טעה והיה קורא לקרקעות העליה תהום ארע' כלומר מקרקע עליה ועד רום רקיעא והביאני לזה שאלו היה החצר בכלל היה להם להזכיר החצר בפי' וכל כיוצא בזה צריכין ב"ד לחקור יפה לרדת לאמת הענין ע"כ. א"כ אני אומר בנ"ד אלו היה הדבר שהיה נותן לו מהחצר הישן היה מזכירו בפי' דכיון שכתב שנתן לו מהחצר החדש נתמעט החצר הישן והיה לו להזכיר בפי' אם היה נותן לו שום דבר מהישן אלא ודאי שמה שכתוב הכל מתהומא וכו' לא קאי אמוצא ומובא של החצר החדש אלא לשאר עניינים הנזכרים בשטר המכירה והסופר כתב הלשון המורגל בשטרות ואין זה טעות שאנו תולין בסופר כ"כ כמו הטעות שתלה הרשב"א בתשובה הנז' בסופר כדי לקרב הדבר אל הסברא וא"כ רשאים אנחנו לקרב הדבר אל הדעת שאנו רואים בכל שטרי מתנה ומכירה שדרכם לפרש כל הדברים ולפרטם א' לא' וכאן לא פירש כלל מהחצר הישן אדרבה לשון דמשמע בהפך וא"כ אין זה כל כך דחוק שנאמר דהכל מתהומא דארעא לא קאי אמוצא ומובא כדכתיבנא וזה נראה לי דין אמת אעפ"י שמי שרוצה לדייק לשון השטר יוכל לחלוק על זה מ"מ אין להלך אחר משמעות לשון השטר בעניינים אלו שכבר אנו יכולים ליישב ולא קאי מאי דכתב הכל מתהומא וכו' על כל הנז' לעיל כאמור ולכל הכתוב לעיל הוצרכנו בהניח ששטר המתנה הוא קיים אבל כיון שלאה לא נתרצית לסתום לו ובית דין גבו לה בכתובתה החצר הישן עם כל זכיותיו פשיטא ופשיטא דבתר גוביינא דבית דין אזלינן ושטר המתנה כחרס הנשבר דכיון דהקרקע ההוא משועבד לכתובתה מה שנתן בעלה לא נתן כלום: גם מה שבא בשאלה שטען שמעון שנטה קו בפני לוי ושתק לוי הכל דברי הבל ורעות רוח שלא אמר לו אלא שיעשה כאשר כתוב בשטר המתנה והמכירה ועוד דדברים בעלמא אמר לו בלא קנין ואין בהם ממש הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' חייא אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קמז שאלוני משפטי צדק על דבר חזקת חצר וגן שהיו מחזיקים מ' סול ובעלה ה"ר משה טובירמיני ומכרום ואח"כ נתחייבו הקונים בשטר מדעתם ורצונם לחזור ולמכור להם בתת להם המעות אשר קנו בהם החצר והגן הנז' וכמו שכתוב בשטר המכירה וז"ל בפנינו עדים ח"מ פלוני ופלוני מדעתם ורצונם בלי שום אונס כלל נתחייבו בחיוב גמור כראוי מעכשיו שבכל עת וזמן שיתנו להם או לאיזה מהם או לבאי כחם סול ובעלה כה"ר משה הנז' או באי כחם ששה אלפים לבנים ומכרו להם חזקת הגן והחצר ע"כ. ויהי היום החזקה והחצר הנז' הם ביד אנשים שמכרום להם אחרים שקנו אותם מהקונים אשר קנו מר' משה ואשתו הנז' והנה היא באה מ' סול הנז' לתבוע חזקת חצרה מכח שטר אשר בידה שיש לה חיוב על המוכרים הראשונים שבתת להם כסף מקנתה חייבין להחזירה לה וזה היום עשרים שנה אשר החזיקו בחצר הקונים הבאים מכח המוכרים הראשונים ושאלו את פי הדין עם מי ואומר דלע"ד יראה דהדין עם מ' סול: וראיתי פסק שכתב על זה גברא רבה רבה דעמיה החכם השלם כמה"ר חנניא ן' יקר נר"ו בזכות האלמנה והאריך להביא שם סוגיא דאיזהו נשך דמכר לו בית וכו' ודבריו חיים וקיימים ודברים פשוטים הם דמה שנתחייב הקונה מעצמו אחר המכר בקנין גמור דתנאי קיים ואין כאן צד רבית וזו אינה ענין לההיא דאיזהו נשך דהתם איירי בשעת המכר וכמו שהאריך החכם השלם הנזכר: אך מה שיש לפקפק בנ"ד הוא מתשובת הרשב"א ז"ל שכתבה הרב ב"י סוף סימן ר"ו בח"מ וז"ל שאלת מי שקנו ממנו בעדים שימכור ביתו לחברו וכו' והשיב לשון זה שאמרת איני מכירו ואיזה ענין לקנינים אלו וקנין דברים בעלמא הוא שהרי לא הקנה המוכר ביתו לחברו אלא שקנו מידו שימכור ובמה נתחייב למכור ועובדא דההוא גברא דאמר אם מזביננא להאי וכו' התם כשקנה האי ארעא מהשתא וכו' וכן כתב רבינו האיי וכו' הרי מבואר שם שהוא קנין דברים ולא מהני: איברא דבסוף סי' קצ"ה כתב הרב בית יוסף תשובה אחרת בשם הרשב"א שנראה לכאורה סותרת לזו שכתב שם ששאלוהו על מי שיצא עליו שטר שכתב אתן לך כך וכך וכו' והשיב כל שקנו מידו אעפ"י שלא אמר