לחם רב (ל"לחם משנה") קח

משמע דשמעון עצמו היה הגזבר והוא קנאו ממעות ההקדש אשר בידו ואימור דלא הוו ידעי דקנאו ממעות הקדש ולכך לא מיחו א"כ למדנו מכל מה שאמרנו שאם היה כאן עדות ברור דבית זה של הקדש אין חזקתו של ראובן מועילה כלל ואעפ"י שהפרנסים חתמו בשטר שהשמש יפרע לו שכירות לא מהני דבהקדש עניים לא מהני מחילת הפרנסים כלל אם לא שימכרוהו כל גזברי הקהל במעמד אנשי הקהל א"כ אין לזכות מן הטעם הזה לראובן: אבל זכות ראובן הוא פשוט ומבורר מצד אחר שאין כאן עדים מעידים שזה הבית של הקדש שהעדים שמעידים מפי זקנים הוי עד מפי עד ולא מהני כלל דמשנה שלמה שנינו בפרק זה בורר גבי כיצד בודקים את העדים וכו' אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום. ועוד אני אומר שאפילו היה כאן עדים המעידים ששמעו מפי שמעון שקנה משמעון הקדש לאו כלום דאימור שלא להשביע את עצמו אמר כן כמו שאמרו במשנה הנז' דהיכא דהלוה א"ל לא אמר כלום דאימור שלא להשביע את עצמו קאמר וכי תימא כי אמר שלא להשביע דוקא כשאמר להדיוט אבל להקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא אמרי' הכי לא היא דהטור כתב בסי' רנ"ה וכן אם בא א' ואמר ראיתי את אביהן שהטמין מעות ואמר של פ' הם של הקדש הם אם כמוסר דבריו בלשון צוואה דבריו קיימים ואם כמערים שלא יחזיקוהו כעשיר אין צריכים לקיים דבריו היא ברייתא בפרק זה בורר. הרי מבואר דאפילו בהקדש אמרינן שלא להשביע וכי תימא שאני התם דאמר כמערים ונאמר דמאי דקאמר כמערים הוא שניכר מתוך דבריו שהיא ערמה אבל סתמא לא לא היא חדא דקשיא רישא אסיפא דברישא אמר כי כמוסר דבריו קיימים משמע הא סתמא אין דבריו קיימים אלא צריך אתה לתרץ נעשה סתמא כמערים וכי היכי דמערים אין דבריו קיימים הכי נמי סתמא ועוד דדומיא דשל פלוני הן וכי היכי דבשל פלוני אפילו סתמא אמרי' שלא להשביע את עצמו הכי נמי בשל הקדש ועוד דלשון הרמב"ם ז"ל מוכח בהדיא בפרק עשירי מהלכות זכיה דהדיוט והקדש שוין בדבר זה שכתב שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים שמא לא אמר מנה לפלוני וכו' לפיכך אמר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש ערמה נותנים אעפ"י שלא אמר תנו כיוצא בדבר ראו אביהם שהטמין וכו' אם כמוסר דבריו קיימים אם כמערים לא אמר כלום עד כאן. משמע מפשט לשונו דהכל שוה ובעינן שיאמר דרך הודאה ושלא יהיה שם חשש ערמה. על כן אני אומר דראובן זכאי בדינו כיון דאין כאן עדות שהבית של הקדש והעדות הנזכר בשאלה הוי עד מפי עד ואפילו שיבאו עדים שיאמרו ששמעו מפי שמעון שקנאה ממעות הקדש לאו כלום הוא דשלא להשביע אמר כן אלא א"כ יעידו שבדרך הודאה אמר כן שלא יהיה שם חשש שלא להשביע הנראה לעניות דעתי כתבתי אם יראה בעיני הרבנים המובהקים ובפרט בעיני הרב הגדול מורי ורבי נר"ו: הצעיר וקטון אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: דבר זה כמה שנים כתבתי באורך על הפרש בין הח"ק יע"א עם יחיד אחד שהיה רוצה להחזיק בקצת חנויות מהקצבים והיו דיינים החכם השלם כמהר"ר חיים עובדיה והחכם השלם כמהר"ר אברהם סירלוו זכרונם לברכה ופסקתי כמו שכתב החכם השלם הפוסק נר"ו שאין מחזיקין בנכסי הקדש כלל אך בזאת שיש עדים ברורים שהיה של הקדש ואם לא הכל כמו שפסק החכם השלם נר"ו וחתמתי שמי: הצעיר שמואל די מדינה: קלז שאלה ראובן שירש חזקת אביו שמת בעיר אפרת והלך ראובן ומכר החזקה וחזר לעירו ולימים נפטר ראובן המוכר ואשת ראובן רוצה לגבות כתובתה מן החזקה שמכר בעלה שלא בפניה בטענה שאומרת אין לי חפץ במכירה שמכר בעלי שלא ברצוני מכר ושלא מדעתי יורנו מורנו אם תוכל האשה לתפוס מן החזקה ההיא להתפרע כתובת' משם ושכרו כפול מן השמים: תשובה אם כתוב בכתובה שקנה ושיקנה אעפ"י דלא שעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ודאי טורפת כתובתה מהקרקע ההוא דמאי אמרת חזקה הוי מטלטלי אליבא דקצת רבוותא כדכתב הרב מהר"י ן' לב ז"ל בפסקיו פעמים רבות מכל מקום שעבוד של עליה אפילו מכרו דטעמא דאין השעבוד חל על מטלטלי שמכר כתב הטור בס"מ סי' קי"ג לפי שאין דעת המלוה סומכת על המטלטלין מפני שיכול הלוה להבריחם וכו' ופשוט הוא דזה לא שייך בחזקה אפילו למאן דאמר דהוי מטלטל דאין המלוה יכול להבריח הקרקע ההוא כל שכן דאליבא דרובא דרבוותא דין קרקע יש לחזקה וכן דן אותה מורי הרב הגדול נר"ו: וכ"ת כיון שהלך ראובן זה לעיר שנפל לו החזקה בירושה ויצא משם הא אבד חזקתו וא"כ נאמר לו דל אנת ודל מכירתך מ"מ נאבד חזקתך ואין האשה גובה כתובתה ואין לומר דעדיין גובה כתובתה מפני שאין כח ביד ראובן להפקיר חזקתו ולהפקיע שעבוד אשר לאשתו עליה דאין הפקר מפקיע מידי שעבוד כדכתב הרב המגיד בשם הרשב"א בפרק ב' מה' זכיה ומתנה דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש וכו' וא"כ כיון שחל שעבוד האשה על הקרקע אין כח בידו לצאת ולהפקיר חזקתו דלזה יש לומר דטעמא דמי שיצא מן העיר אבד חזקתו לא הוי מטעם הפקר שהוא מפקיר חזקתו לכל אלא שהחכמים הראשונים לא נתנו לו כח בחזקה ההיא אלא כל ימי היותו בעיר ובצאתו משם נאבד כחו והם נתנו לו כח החזקה והם סלקוהו דהם אמרו והם אמרו ואם כן מזה הטעם נראה דלא תוכל האשה לגבות כתובתה כיון דהוא אבד חזקתו כדכתיבנא: מ"מ נראה לי שאין זו טענה חדא דלא תקנו חכמים כן אלא מי שיושב בעיר ועקר דירתו שאבד חזקתו אבל מי שנפל לו חזקה במדינת הים ודאי שלא אבד חזקתו וכי תימא הא הלך שם ועקר דירתו משם זה אינו דמעולם לא היה לו דירה שם והוי כאלו לא הלך דלא הלך שם אלא למכור ועוד דאם הוא היה סבור שאבד חזקתו לא היה מוכר ולא מכר אלא ע"ד שאם ימות תגבה אשתו כתובתה משם ולא תהא מכירה אלא עד שימות וכן הלוקח לקח ע"ד כן דכבר הוא יודע שאינה מועלת לו' המכירה לשלא תגבה אשתו כתובת' ממנו וכבר ידעתי כי יש פנים לחלוק על זה מ"מ הדעת נוטה למה שכתבתי וכל זה אם כתוב בשטר הכתובה דאקנה אבל אם אין כתוב בה דאקנה וקרקע זה נפל לו בירושה אחר שטר הכתובה אז ודאי לא משתעבד דאין אומרים בדאקנה סתמו כפירושו: הן אמת דהטור כתב בזה מחלוקת בח"מ סי' קי"ב וכתב וי"א כיון דקי"ל אחריות ט"ס הוא בכל מדי שראוי להשתעבד אמרי' אחריות ט"ס הוא וכן דעת א"א הרא"ש איברא דהרא"ש עצמו כתב בפ"ק דמציעא גבי הא דאמר שמואל ב"ח גובה את השבח ופעמים נוטל כלו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקח דאקנה וכו' נראה דקשה מדידיה אדידיה דשם משמע דאין סתמו כפי' דא"כ אפי' לא כתב ללוקח דאקנה הרי סתמו כפי' ודוחק הוא לו' דמ"ש ולא כתב דאקנה הוא שפי' בפי' שאינו משתעבד לו מה שיקנה. אלא שנ"ל לתרץ דשאני התם דכיון שכתב למלוה דאקנה וללוקח לא כתב מוכח מילתא דבדוקא הוא ולא אמרינן שם סתמו כפי' אבל בעלמא סבר הרא"ש דסתמו כפי' מ"מ למדנו שהוא פלוגתא דרבוותא אלא שהטור כתב שם שהלקוחות הם המוחזקי' ואע"ג דגם שם כתב דהוי פלוגתא דרבוותא מ"מ כתב דהכי מסתבר. ועוד דבכי הא כ"ע מודו דהלקוחות הם המוחזקים דע"כ לא פליגי אלא היכא שלא נודע שקנה הקרקע הלוה אלא שירשו מאבותיו והלוה טוען שאחר שלוה נפל לו בירושה דבכי הא אמרי' דילמא מעולם היו שלו אבל היכא דנודע שקנה והספק הוא אי משתעבד אי לא בכי הא כ"ע מודו דהלוקח מוחזק דדמי להיכא דיש עדים שקנה והמלוה טוען שקנאו קודם שעבודו דבכי הא כ"ע מודו דלוקח מוחזק וכיון דכן להוציא מיד הלוקח צריך ראיה ברורה וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מוקמינן ליה ביד לוקח ואמרינן דלאו סתמו כפירושו הנראה לע"ד כתבתי: הק' חייא אברהם בכמה"ר משה די בוטון זלה"ה: קלח שאלה ראובן ירש חזקה א' מאביו ודר בה כמו ט"ו שנים אשר זמן זה שם בלבו ללכת לדור בעיר אחרת והשכיר הבית שירש לשמעון וראובן עקר דירתו מהארץ ההיא ולא נשאר לו באותה העיר רק חזקת בית זה שהשכיר ושאל השואל אם יש ביד שמעון היום או למחר כח לומר לראובן הבית שהשכרת לי חזקתי היא כפי ההסכמות הנהוגות פה שהם הסכמות שאלוניקי כי כבר עקרת דירתך מהעיר הזאת ואני נמצאתי בתוכה והחזקתי בה והיא חזקתי אף כי אתה השכרת אותה לי כפי ההסכמות הנ"ל הדין עמי ואין לך בחזק' כלום וראובן טוען ואומר אני דר בבית הזה כ"ז שנים והוציא בבנינה יותר מכ' אלפים לבנים וגם אני דרתי בה כמו ט"ו שנה אחר שירשתיה וגם הוצאתי בה יותר מי' אלפים לבנים ואני השכרתי לך כמו שנראה בשטר שכירות שבידי אף כי עקרתי דירתי חזקתי הוא כי כבר העברתיה לך בשטר ושמעון טוען כי העברה זאת אינה העברה כי כבר עקר דירתו מפה מכל וכל החזקה הזאת כפי הסכמות שאלוניק"י של מי היא של ראובן או של שמעון יורנו מורנו הדין עם מי אחר זה מצאנו קצת מהסכמות שאלוניק"י וראינו בתוכם הסכמה אחת ונסתפקנו בלשונה וזה נוסחה הסכימו שכל יהודי שיהיה לו חזקה בחצר או בבית יוכל להעבירה ליהודי אחר וכן נמי אם ירצה ללכת מהעיר הזאת יוכל להעבירה כנז' בלשון זה נסתפקנו העברה זו איך יובן מכורה או נתונה כמתנה או מופקדת או מושכרת גם בזה ילמדנו רבינו ושלום רב לאוהבי תורתו: תשובה הרב מהר"ר לוי ן' חביב בפסקיו סי' קל"ב על ענין משה דילה קאנפאנה נראה מדבריו שם דאפי' דהניח פקיד שהשכיר חצרו לאחרים לא מהני דלא הזכיר לזכות את ראובן אלא מפני שיצא לאנסו וכיון שהניח נכסיו בעיר ודעתו לחזור אבל לא הזכיר שם לזכותו מפני שהניח הפקיד כמו שהזכיר טעם זה הר' מהר"י טאיטצק ז"ל שכתב באותו הנדון ותשובתו אצלי בכתיבת יד והזכיר שם ג' טעמים הא' שראובן יצא לאנסו. הב' שדעתו לחזור כמו שמוכיח מכל עניניו שהיה עושה כן כמה פעמים שהיה הולך ובא. הג' שהניח נכסיו בעיר ההיא. ועוד כתב טעם אחר וז"ל ועוד כיון שהניח פקיד על נכסיו ועל החנות והיה פורע שכירות לתוגר ודאי כי לא יובן על זה הדקדוק הנ"ל ע"כ. וכיון דהרב מהר"ר לוי ן' חביב לא הזכיר נראה לכאורה דפקיד לא מהני ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דמפני שדי לו בטעמים שהזכיר לא הזכירו ומדברי הרב הכהן נר"ו בפסקיו ח"א סי' ק"ה נראה דפקיד מהני שכן כתב שם שאע"פ שלא הפקיד ולא העביר מהני ועוד כתב שם דכיון שעקרו דירתי ולא העבירו והפקידו בסתמ' הפסידו ע"כ משמע דפקיד מהני מדכתב והפקידו