לחם רב (ל"לחם משנה") קד

יורשים וכיון שכן הוי כאלו אין כאן נאמנות ואע"פ ששבועה לא יוכלו להשביע לאשת לוי מ"מ חרם מיהא סתם רמינן עליה ועוד דאפילו נאמנות מפורש לחרם סתם לא מהני וכדכתב הטור ז"ל בח"מ סימן ע"א בשם רבינו האי בתנאה דחרם סתם והדרת הראש לא מהני בנאמנות וכו' וכיון דאתא לידן לשון זה אומר דאני תמיה על מה שפירש הרב מהרי"ק ז"ל בסוף הלשון שאמר מסור אתה בביתך דין על גוזלך וקלל אותם כרצונך שר"ל שיביאם לב"ד ויקללם שם בב"ד דאין הלשון משמע כן אלא מסור בביתך קאמר כלומר שם בחדרי משכבך ובביתך ולא שתביאם לב"ד כיון שאין לך אדם ידוע לחשוד בו מ"מ למדנו דחרם סתם אפי' תנאי לא מהני ביה הרי נתבארה השאלה הראשונה שהשטר אשר ביד אשת לוי קיים אחר שיחרימו חרם סתם אם יש יודע הדברים שטוענת אשת שמעון שעברו בין ראובן ולוי: ועל מה שטענה אם תשלם לה ההוצאות נראה דדין זה מבואר בתשובת הרא"ש הוזכרה בדברי הטור הלכות גזלה סי' שמ"ה וז"ל ראובן היו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהיה הבית רעועה וכו' והשיב שם הרא"ש דכל ההוצאות שהוציא לענין צורך הבית שלא יפול ישלם ראובן לשמעון אבל מה שבנה שלא היה צורך לבנות לא ישלם לו אלא יאמר לו טול עציך ואבניך. איברא דקשיא לי בדברי הרא"ש דכיון דאלו הבתים הרי הם כשדה העשויה ליטע דהרי ודאי הוא חפץ שלא יפלו הבתים למה לא חייב הרא"ש ז"ל ליתן אלא דמי ההוצאה לבד היה לו לחייב ליתן כדין שדה העשויה ליטע דאמרו בגמרא שנותן לו מה ששמין שיתן אדם בשדה זו לנוטעה ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו כשאר שתלי העיר דהוי יותר מההוצאה גם כאן הי"ל להרא"ש לחייב לענין הבנין הצריך כדי שלא יפול שיתננו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל גבי חצרות וכתבו שם הטור בסמוך: מ"מ למדנו מדברי הרא"ש בנ"ד דכל מה שהוציאה לאה לצורך הבית שהוא דבר מוכרח לקיום הבית תשלם לה הוצאתה וכל הדברים שהם מותר תאמר לה טול עציך ואבניך ואינה חייבת ליתן לה כלום ומ"מ אם הוא חצר דקיימא לאגרא אפילו הבית מועט חייבת אשת שמעון לשלם כל שכירות עשרה שנים משלם כמו שכתב הרב הנמוקי בפרק השואל. ועוד כתב שם דאפי' חצר דלא קיימא לאגרא אם השכירו לאחרים מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה וכו' ובנ"ד נראה דהוי חצר דקיימא לאגרא ולכך מחוייבת אשת שמעון לשלם כל שכירות העשר שנים ואשת לוי תפרע לה ההוצאה שעשתה לקיום הבית: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קלד שאלה ראובן שהחזיק בחצר אחד אצל חצר ישמעאלי אחד שיש כותל מפסיק ביניהם שיסוד' מאבנים עד חציה והשאר מלבנים נקראים טאפייאש ובכל עת שהלבנים נופלים היה חוזר ובונה אות' בעל חצר ראובן שלא היה שום דבר נסמך על הכותל הנז' ולסוף חמש עשרה שנה השכיר הישמעאלי הנז' המקום אשר אחורי כותל חצר ראובן לשמעון ושמעון התחיל לבנות אחורי הכותל הנזכר וכשראה אבי ראובן שרצה שמעון לבנות ולסמוך על הכותל הנז' מיחה בידו והתרה בו לבלתי בנות במקום הנז' לסמוך על הכותל עד בא ראובן בנו והוליכו בדברים והדיחו מעליו ופתע פתאום סמך על הכותל ובא ראובן וא"ל על מה סמכת ובנית על הכותל שהחזקתי בה וישב לו שמעון שלי היא הכותל ולכן סמכתי עליה ועל זו רבו כמו רבו ביניהם הפרשים עד שבררו להם נבררים על זה וקודם שיגזרו הנבררים הנז' אמר שמעון לראובן ולאביו מה לנו לגזרת הנבררים הנז' ישבעו שהכותל היה שלהם ויבטל המחלוקת יורנו מורנו האם יוכלו ראובן ואביו לישבע שהכותל שלהם אחר שעיניהם ראו שבכל פעם היה בונה בעל חצרם הטאפייאש כשהיו נופלות ובימים ההם לא היה לשמעון חלק ונחלה במקום ההוא אם לאו. ומה גם שעוד היום בכל עת שיתר הנשאר מהכותל הנז' בכל עת שתפול ראובן בונה אותה עד כל משך הכותל הסובבת כל החצר לפי שהיא מוקטעא שלו האם ע"פ הדברים האלה יוכלו לישבע שהכותל היה שלהם או לאו ושכרו כפול מן השמים: תשובה ודאי כיון ששמעון זה שכר החצר מהישמעאלי והחזיק בו טעני' ליה כל מה שיוכל לטעון הישמעאלי דכי היכי דקי"ל טוענין ללוקח ה"ה לכל בא מכחו כדכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו סוף כלל נ"ה דה"ה לבעל חוב שנשתעבדו נכסיו והטעם כמו שכתב שם כיון שאתם טוענים לכל בא מכחו או יורש או לוקח ולא עוד אלא אפילו יטעון הישמעאלי בהפך לא מהני ליה דהכי קי"ל גבי לוקח כדאמרו בתוספתא דאחר שמכרה המוכר אמר גזולה היתה בידי לאו כל הימנו כתבה הרשב"א בתשו' הובאה בב"י ח"מ סי' ק"מ ובתשובות אחרות וכיון שכן הא קי"ל דבכותל המפסיק אפי' שהא' בנאו לבדו והאחר טוען פרעתי חלקי נאמן וכמ"ש הטור בה' נזקי שכנים סי' קנ"ז וז"ל ואפי' שידוע שאחד בנאו לבדו ושאל מחבירו שיפרע נו את חלקו וטוען שפרעו נאמן ובשבועת היסת א"כ בנ"ד כיון שיכול הישמעאלי לטעון שפרע חלקו לבעל חצר של ראובן אנן טענינן לשמעון הבא מכחו וא"כ אינו ראיה מה שבונה בעל חצר ראובן הטאפייאש לומר שהכותל שלו: אבל אם בדין תוגרמה אין לישמעאלי זכות בכותל כלל מכח טענה זאת שבעל חצר ראובן בונה הטאפייאש ובדיניהם אהני ליה הך טענה לבעל חצר ראובן ודאי דאין לשמעון שום זכות בכותל דלא השכיר לו הישמעאלי אלא כל זכות שהיה לו ואין לו שום זכות בכותל בדיניהם ומנא אמינא לה מההיא תשובה דהרא"ש שהביא הטור ח"מ הלכות נזקי שכנים סי' קצ"ד ותשובות הרשב"א שהביא הרב ב"י מסכימות לה כתב שם על ראובן שפתח חלון על גגו של גוי והחזיק בו כמה שנים ואח"כ מכר הגוי ביתו לישראל ובא הלוקח להגביה ביתו בענין שסותם החלון של ישראל דהדין עמו דהבא מחמת גוי הרי הוא כגוי וכיון דבעוד שהיה הבית של גוי היה יכול הגוי לבנות ולסתום בדיניהם הרי הגוי מכר לו כל זכותו שהיה לו בדיניהם וא"כ יכול לסתום וע"כ לא פליג עליה הגאון על ההיא תשובה אלא משום דהוי למעליותא אבל בנ"ד אמרי' ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי לגריעותא וכולי עלמא מודו ביה דכיון דבדיניהם לא היה הכותל של ישמעאלי והוא בא מכחו הרי הוא כגוי ואין לו זכות בכותל וכן מבואר יותר בתשובות הרשב"א שהביא שם הרב ב"י ואחת מהם היא שכתוב בסופה ולפיכך אם מדיני הגוים היה לו לסותמו מצד שאין להם חזקה בכך אף דינו של שמעון כמוהו ע"כ. ובתשובה אחרת שהביא קודם כתב כיוצא בזה. איברא דקשה לי באותה תשובה שכתב ועוד נ"ל שאלו היה ניזוק באותם החלונות בהיזק ראיה דשמעון יכול לכופו לסתמן דכיון דאין לו חזקה הרי הוא חייב לסתום מפני שהוא מזיקו בהיזק ראיה דאמאי הא באותו נדון הוי ישראל שקנה מן הגוי החצר ואומר לחבירו שיסתום חלונותיו ונהי ודאי דאין לו חזקה מפני שבדיני הגוים היה יכול לפתוח ואם בא האחר לבנות בונה בכל עת שירצה משום הכי בדין הוא אם ירצה ראובן לבנות שלא יוכל שמעון שקנה מן הגוי למחות בו אבל שיהא מחויב לסתום הרי ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי וכיון דכשהיה ביד הגוי לא היה הגוי יכול לכופו שיסתום בדיניהם הכי נמי הוא לא ימחה דלכולי עלמא ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי אמרי' לגריעותא ובשלמא בתשובה הקודמת לזה דהוי הנושא בהפך שהגוי היה לו חלון על חצר ראובן והוא מכר לשמעון ובא ראובן ואמר לשמעון הבא מחמת גוי סתום חלונותיך אע"פ שהגוי לא היה סותם בדין הוא ששמעון יסתום ולא אמרי' ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי למעליותא כדכתב הוא שם שלא אמרו הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי אלא להחמיר אבל לא להקל אבל הכא נימא ישראל הבא מ"ג הרי הוא כגוי לגריעותא ונראה שלתרץ לזה כתב הרשב"א ז"ל מפני שהוא מזיקו בראיה והוי גירי דיליה כלומר כיון דמזיקו בידים לכך לא אמרי' הכא ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי לגריעותא: אבל מ"מ קשה דא"כ בתשובה הקודמת למה נתן טעם לומר שיסתום שמעון מפני דלא אמרו ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי למעליותא הא אפי' שנאמר למעליותא חייב הוא לסתום משום דהוא מזיקו כראיה והוי גירי דיליה כמו שכתב בתשובה אחרת ושמא משום דבתשובה הראשונה אית ליה טעמא מעליא טפי קאמר ליה אע"ג דבלאו האי טעמא חייב לסתום משום דהוי גירי דיליה כדכתיבנא: נמצינו למדין דאם בדיניהם הכותל היה של בעל חצר ראובן גם עתה הדין עם ראובן דלא השכיר הישמעאלי לשמעון אלא הזכות שיש לו בו זה נראה לי אבל מ"מ לא משום הא ישבע שהכותל שלו אלא יברר טענתו ויאמר אותה בב"ד ואם היא בענין הנז' זכה בדינו הנלע"ד כתבתי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קלה שאלה יעקב מת ולו ששה בנים והניח להם חזקת חצר אחד בשותפות עם יהודה מחצה על מחצה ושנים מהם ראובן ושמעון החזיקו בבתים שהניח להם אביהם אחרי מות אביהם יותר משני חזקה בפני אחיהם שהיו גדולים בעת מות אביהם כי באו עדים שהעידו ששניהם לבדם היו דרים בהם שהיו דרים במקצתם והיו משכירים מקצתם לאחרים מבלי שיערער אדם עליהם יותר משני חזקה בשופי בלי שום ערעור כלל ובחצר הנז' היה בו דין חלוקה אח"כ יצא הקצף מלפני ה' ונשרפה העיר ומכרו ראובן ושמעון חזקת חצי החורבה אשר היה להם לזבולון וחזר ראובן ולקחה מזבולון וכן לקח חצי האחר מיהודה ומכר הכל לדן ובשטר המכירה שעשו ראובן ושמעון לזבולון כתוב שמכרו לו חזקת חורבה אחד שיש להם במקום פלוני ומצריו הם פלוני ופלו' והבתים אשר היו להם קודם השרפה הם אלו וכו' ושאר הבתים מהחצר היו של יהודה באופן שהוא מחצה על מחצה שוה בשוה עמו כל הזכות שיש להם בחורבה הנזכר ודתשמשיה ומובאיה ורוחב חלל החצר ומקום הבתים ותשמשיהם כגון בור ושוקת ותנור ואשפה וב"ה ותשמישים אחרים מכרו המוכרים הנז' לזבולון הנז' ע"כ ובשטר המכירה שעשו זבולון ויהודה לראובן כתוב שבאו זבולון ויהודה ומכרו לראובן כל כח וזכות ושעבוד שיש להם בחצר פ' שמצריו הם פ' ופ' חזקת כל החצר החרב הנז' המסומן במצרים הנז' עם כל חלל ורוח' החצר וכל הנאותיו ומוצאיו ומובאיו וכל הנלוה אליו הכל מכרו המוכרי' הנז' וכו' ע"כ ובשטר המכירה שעשה ראובן לדן כתוב שמכר לו כל כח וזכות ושעבוד שיש לו בחצר פלוני שמצריו פלו' ופלו' חזקת כל החצר המסויים במצרים הנז' עם כל חלל ורוחב החצר וכל הנאותיו ומוצאיו ומובאיו וכל הנלוה אליו עומקא ורומא וכו' הכל מכרו המוכרים הנז' ע"כ: עתה באו היורשים מהד' בנים האחרים אשר ליעקב ורוצים להוציא מדן ד' חלקים המגיע להם מחצי חזקת החצר שהיה לזקנם ואומרים כי ראובן ושמעון לא מכרו לזבולון אלא חלקם אבל הד' חלקים אחרים לא מכרו ואת"ל שמכרו לא היה להם למכור חלקם שאינו שלהם ודן טוען שהכל מכרו כנראה בשטר המכירה שעשו לזבולון שכתוב שם שהמחצה שהיה להם בשותפות עם יהודה מכרו וכן נראה מכל השטרות האחרים ומה שהם טוענים שאין כח בידם למכור אינו כן דכיון דהם החזיקו שני חזקה אחר מות אביהם בחיי כל שאר האחים נאמר שהם לקחו חלק האחים ואפי'