לחם רב (ל"לחם משנה") קב

בשוה חלק כחלק וטעמייהו נר' מדברי הרא"ש שם דע"כ איירי בהכי דאי לא הא דאחין שחלק אין להם חלונות זה על זה וכמו שאין החלון זוכה לו בהרחקת ד' אמות משכנגדו כך אין פתחו זוכה לו בד' אמות בחלק המשותף לחצרו וכן בב' אחין שחלקו א' נוטל כרם וא' נוטל שדה לבן אמרי' בפ"ק דאין לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן אלא היכא דעלו אהדדי אלא ודאי דהכא איירי בחולק נכסיו על פיו או בב' שהחזיקו מן ההפקר לר"י הלוי וכתב הריב"ש בסי' רמ"ח דהם סוברים דהד' אמות שיש לכל א' החצר לפי פתחיה לקנין גמור הם לו ולא לשעה ודלא כירושלמי דאמר דהד' אמות לא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ומפני שהם סוברים כן לא פרשוה כפשטה בב' אחין שירשו או קנו בשותפות בתים וחצר וחלקו הבתים ובאו לחלוק עתה כחצר כי בענין זה לא היה להם ד' אמות בחצר לפי פתחי' לקנין גמור אבל חולקים אותה בשוה ע"כ וכן הרמב"ן בחדושיו כתב אחר דברי רש"י ור"י הלוי ז"ל אבל בירושלמי גרסינן אמר רבי יוחנן ד' אמות ולא שהם לו לקנין וכו' ולפי זה הדין שוה בכל החצרות ובכל השותפין וכו' וצריך לעיין תרתי חדא דאיך תלה הא בהא דמשמע דמאן דאית ליה כרש"י אית ליה לקנין גמור דהא הרא"ש ז"ל סבר כפירוש רש"י ז"ל ומ"מ סובר כדברי הירושלמי כמבואר שם בפסקיו שכתב שם ומטעם אחר היה נר' שאין נוטל ד' אמות לכל פתח דגרסי' בירושלמי וכו' ותירץ ומיהו י"ל וכו' משמע דסובר כדברי הירושלמי עם שהוא מפרש כפי' רש"י כנראה שם: ועוד קשה לפי דעתם לרש"י ור"י הלוי ז"ל אמאי לא פרשוה כפשטה וכדברי הירושלמי ומי הכריחם שיחלוק תלמוד דידן עם הירושלמי ויש לומר דהרמב"ן והריב"ש סוברים לדעת רש"י ור"י הלוי דע"כ הם חולקים על הירושלמי דאי אית להו כדברי הירושלמי דאלו ארבע אמות אינם לקנין אמאי הוצרכו לפרש כן מכח ההיא דהאחין דאין להם חלונות וכו' שאני התם דהם לקנין גמור אכל הכא שאינו אלא להשתמש לפי שעה ודאי אית להו אלא מפני שהם סוברים שהוא קנין גמור דומיא דחלונות וסולמות לכך הוצרכו לפרש כן ואע"ג דהירושלמי סובר דלא הוי קנין גמור תלמוד דידן סבירא להו דע"כ פליג אירושלמי דאם לא כן אמאי מתחלקת לפי פתחיה הא קודם חילוק אינו משתמש שם אלא לשעה ואחר חילוק הוא קנין גמור והוא שלו לגמרי ואמאי יפסיד זה וכמו שהקשה הרב רבינו אשר ז"ל אלא ודאי דאית ליה לתלמוד דידן דהוי קנין גמור ולהכי אינו מפסיד חברו וכיון שהוא קנין גמור קשה ההיא דארבעה אחין אין להם סולמות וכו' ולכך העמידו הך במחלק נכסיו על פיו או בשנים שהחזיקו אבל הרמב"ן ז"ל שהסכים הירושלמי עם תלמוד דידן תירץ הקושיא בחדושיו דמאי דקאמר תלמוד דידן מתחלקת לפי פתחיה רוצה לומר אם כופה בעל הפתח הא' לבעל שני הפתחים שיחלוק דאז ודאי יאמר לו כיון שאתה רוצה בחלוקה תן לי ח' אמות אבל בעל השני פתחים אינו יכול לכוף לבעל פתת האחד שיחלוק דיאמר לו בעל פתח האחד אלו הח' אמות אינם לך לקנין אלא לפי שעה ואני יכול להשתמש בהם ועתה אני מפסיד שהם שלך לגמרי זה נראה שהבינו הרמב"ן והריב"ש ז"ל בדברי רש"י ור"י הלוי ז"ל ואכתי קשי' לי טובא חדא דאיך העמיד הרמב"ן הא בכל החצרות והשותפי' משום דמסכים הירושלמי עם תלמוד דידן נהי דיתורץ הקושיא מההיא דאחין אין להם חלונות זה על זה וסולמות וכו' דשאני התם דהוי קנין גמור והכא הוי לפי שעה אבל מכל מקום תקשי לך ההיא דכרם ושדה לבן דאף על פי שאינם לקנין וכמו שכתב הרמב"ן בחדושיו שם שאלו אינם לו לקנין אלא כענין שאמרו יש לו לבעל הכרם ארבע אמות וכו' משמע דההיא דארבע אמות אינם לקנין ואם כן מאי שנא הא מההיא דהתם דהצריכו בגמרא בפרק השותפין דעלו אהדדי ואי לאו אינו נוטל בעל הכרם ארבע אמות בשדה לבן וכאן נראה דאפי' לא עלו אהדדי נוטל ח' אמות ועוד קשה דנימא דרש"י ור"י הלוי סוברים כפירוש הירושלמי דאינם לקנין ומה שהוצרכו להעמידה במחלק נכסיו או בשנים שקנו מן ההפקר הוא משום קושיא דכרם ושדה לבן דאינם לקנין כדכתיב' ועם זה נתבאר טעם הרא"ש והרב נמוקי יוסף שהם סוברים כרש"י ור"י הלוי דסבירא להו דמסכים הירושלמי עם תלמוד דידן ומכל מקום הוצרכו לפרש כן מכח ההיא דכרם דהתם אינו לקנין וכדכתב בהדיא בעל נמוקי יוסף ומפני כן הוצרכו להעמידה בנותן נכסיו על פיו או בשנים שהחזיקו מן ההפקר ואף על פי שהרא"ש ז"ל הביא ראיה דהאחין אין להם סולמות וכו' וההיא דכרם עיקר ראיתו אינו אלא מכח ההיא דכרם ומכל מקום סבירא להו דארבע אמות אינם לקנין כדברי הירושלמי ולא פליג תלמוד דין עם הירושלמי כלל ודלא כהרמב"ן והריב"ש שהם סוברים דרש"י ור"י הלוי זכרונם לברכה סבירא להו דפליג תלמוד הירושלמי ותלמוד דידן וכיון דלדעת הרב נמוקי יוסף רש"י ור"י הלוי סוברים כדברי הירושלמי דאינם לקנין הוצרך לחלק לדעתם החילוק שחילק ג"כ הרמב"ן דתלמוד דידן לא איירי אלא כשבעל פתח אחד כופה לבעל שני פתחים מטעמא דכתיבנא יעויין שם: נמצינו למדים דלדעת רוב הפוסקים הארבע אמות אינם לקנין אלא לפי שעה ואפילו רש"י ור"י הלוי ז"ל לדעת הרא"ש והרב הנמוקי סוברים כן זולת הרשב"א וקצת מפרשים ז"ל שחולקים על זה כדכתב הריב"ש ז"ל ואם כן אין בטענת לוי הבאה בשאלה ממש בטענה שאמר הד' אמות הם שלו ובשלו הוא עושה אינו כן כדכתיבנא דלדעת רוב הפוסקים אינם לקנין אלא לשעה ויש רשות לשותפי' להשתמש בשעה שאין זה משתמש וחזר הדין למה שכתב הרמב"ן ז"ל ואם בא לבנותו בית אינו בונה ואינו מוכרו וכיון שכן אינם שלו לגמרי ויש רשות לשותפים להשתמש בהם ואינו זכותו וכ"ת לדעת שאר הפוסקים דהם לקנין ויכול לעשות בשלו מה שירצה ויוכל לומר קים לי כהני לא היא דהוא הבא לבנות הוא המוציא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הובאה בבית יוסף סימן קנ"ד וזה לשונו ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח חלונותיו או סמך קוטרא אין מחייבין אותו לסתום ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח עד כאן כל שכן בנדון דידן דאיכא טעמא אחריתי דאפילו כבר הרחיב פתח החנות מחייבים אותו לסתור והוא דבשלמא אם היה זה בונה בארבע אמותיו היינו באים למחלוקת זה אם הוא קנין או לפי שעה אבל זה הוא מרחיב פתח חנותו וכיון שכן לא הפסיד ארבע אמותיו דלעולם יש לו ארבע אמותיו משם ואילך וכשיבאו לחלוק יטול ד' אמותיו נוסף על הארבע אמות שכבר בנה ואפילו שיאמר לוי אעשה לכם שטר הודאה שכשנחלוק לא אטול הד' אמות בחצר המגיע לפי פתחי אלא אתם תטלו לפי פתחיכ' והשאר נחלוק בשוה ואני לא אטול לפי פתחי מ"מ יוכלו השותפים לומר אין אנו שומרים שטרנו מן העכברים וכמו שכתב הרשב"א בתשובה הובאה בב"י סימן קנ"ד וז"ל ואפילו רצה לכתוב לו שטר הודאה בכך אין שומעין לו דנמצא זה צריך לשמור שטרו מן העכברים ולא אמרו כותבים שובר אלא משום עבד לוה לאיש מלוה ומשום שלא יאכל הלה וחדי הא לאו הכי לא ע"כ: וכן טענה הראשונה הבאה בשאלה שטען לוי איני מכיר דכיון שהם שותפים הרי כלם החזיקו בחצר יחד ואין בידו לעשות כן לפי הסכמות החזקות הנהוגות. כלל העולה שאין בטענות לוי ממש ואפילו כבר הרחיב נראה לי שמחייבין אותו לסתור דהדין עם המחזיקים דכל זמן שלא חלקו יד כלם שוה בו הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: הק' אברהם בכמהר"ר משה די בוטון זלה"ה: קלב שאלה ראובן שכר עליה ובית תחתיה לזמן שנה תמימה מנערה אחת בוגרת יתומה ובתוך זמן השכירות הלך ראובן לעיר אחרת גם הנערה הנזכר' נסעה לדרכה ותוך זמן השכירות הנ"ל בא מורשה מהנערה הנזכרת בהרשאתה ומכר לשמעון העליה והבית הנז' לתשלום זמן הנז' שיזכה בקנייתו בסכו' מעות שנתפייס וקבל ממנו וביני ביני בתוך ל' יום בא ראובן לביתו ובו ביום שבא ושמע איך המורשה הנז' מכר העלי' והבית הנז' המושכרים לו וקבל המעות לשיהיה קיים המכר לתשלום זמן הנז' אז תיכף בא ראובן ולקח בידו סכום המעות ששמע שנתן שמעון למורשה בעד המכירה הנז' מעות טובות והלך אצל שמעון ואמר לו עתה באתי מדרכי ושמעתי שקנית הבתים אשר אני דר בתוכם בשכירות קח נא מעותיך מידי כי אני זוכה בקניית הבתים עפ"י הסכמות החזקות הנהוגות פה העירה וז"ל ההסכמה עוד הסכימו הנבררים שכל בעל החזקה שימכור חזקתו לשום יהודי שלא יהיה קיים המכר אם השוכר היושב בה ירצה אותה באותו המחיר שנותנים בעדה בלי ערמה ותחבולה בעולם וגם זאת התקנה בכח חרם לאהבת, האמת והשלום משום הטוב והישר עכל"ה. ושמעון משיב לראובן שנפל זכותו בבירא מפני שאינו מפורש בהסכמה שהתקנה שהתקינו היתה אפילו להולך למדינת הים והמובן מההסכמה הוא לעומד במדינה בשעת המכירה לו בלבד התקינו התקנה משום דהדר בבית אין לו דין בן המצר והתקינו מתקוני ההסכמה שיהיה לו דין בן המצר והבו לה דלא לוסיף עלה אף לעומד במדינת הים דלהולך למדינת הים לדעת הפוסקים רובם ככולם אמרו דאין לו דין בן המצר שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעות מיראת לאחר כמה שנים תצא מידו ואינו הישר והטוב דהוי פסידא למוכר ולא יהא אלא ספק כיון שהלוקח הוא המוחזק מדינא דאורייתא והמוציא הוא בעל המצר מדרבנן לדעת כל הפוסקים זולת הרמ"ה בלבד דקרי מוחזק לבעל המצר ומוציא ללוקח ומספיקא לא מפקינן ממונא וכיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בענין שקנה אחד מתקנות הקהל דכיון שאין הדבר מפורש בתקנה מוקמינן מילתא אדינא אם כן לעומד דוקא בעיר היתה התקנה והמוציא מחברו שהוא בן המצר עליו להביא ראיה כדאמרי' וראובן אומר לו דמפורש הוא בהסכמ' אפי' לעומד במ"ה בלישנא דקאמר כל בעל החזקה כולל בין הולך ובין עומד בעיר והוי המוחזק השוכר הדר בתוך הבית והמוציא הוא הלוקח ועליו להביא ראיה יורנו המורה צדק הדין עם מי: תשובה איברא דאם לא היה בנ"ד ההסכמה היה הדין עם הלוקח מכמה טעמי חדא דהא רוב הפוסקים הסכימו דהיכא דהמצרן אינו בעיר לית ביה משום דינא דבר מצרא ועוד דזה שוכר הוא ושוכר לא הוי מצרן וכדכתב הרב בית יוסף בסוף הלכות מצרנות וז"ל והנה נשאלתי על מי שהשכיר ביתו ואחר כך מכרו וכו' ופסק שם דאינו יכול לעכב מלמוכרו לאפר עיין שם. ואע"ג דבכל הני טעמי איכא חולקים הא קיימא לן דהלוקח הוא מוחזק וכל הפוסקים שוין בזה זולת הרמ"ה והיכא שקנה כבר ודאי דאין מוציאין מידו וכדכתב שם הרב בית יוסף ולענין הדין נראה לי דכיון דקיימא לן וכו' והטיל שם פשרה בין היכא דכבר קנה לבא לקנות וא"כ בנדון דידן דכבר קנה ודאי דהוא מוחזק ולאו דינא ולא דיינא ופשיטא דהדין עם הלוקח ואפילו שאשתו באה ביום המכירה ליתן המעות למורש' ולא רצה לקבל הימנה דהיה מקום לומר מההיא תשובה דרב פלטוי גאון שכתב הרב ב"י דאם המצרן או אחר במקומו או א' מקרוביו חפץ לקנותו בכך מוטב דמשמע דאפילו אינו בעיר אם א' מאוהביו קונה בעדו ויכול