לחם אבירים פב

שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ע"כ. ופירש רש"י ז"ל דרבין פליג אדר"י וס"ל דדוקא קיתון של מים שנפל הדין כן אבל בענין אחר אסור אפילו בצרצור קטן. אבל רבינו ס"ל דרבין מיירי בחבית דנפיש עמודו ולפ"ז לא פליג אדר"י דרבין נמי מודה בצרצור קטן דלא בעי קיתון של מים לכן פסק רבינו כר"י דבצרצור קטן אמרינן קמא קמא בטיל, ומ"ש רבינו בד"א שהורק היין המותר על טיפה של יי"נ וכו' הגם דהאיסור אינו נו"ט ובשאר איסורים מותר בכהאי גוונא אבל ביי"נ אינו כן. ומ"ש רבינו עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאיסור הכוונה אפילו נפל בב"א עד שהאיסור אינו נותן טעם בההיתר מכל מקום אסור וכ"כ רבינו בפרק ט"ו הלכה ז' וכן מוכח מהמשנה דאמרינן יי"נ אסור ואוסר בכ"ש ומוקי הש"ס בנפל היתרא לאיסורא א"כ אף דנפל מן ההיתר כ"כ עד שנעשה יי"נ שלמטה רק כ"ש מ"מ אסור, ומ"ש רבינו אבל אם עירה יי"נ מצלצול קטן ר"ל אפילו האיסור נו"ט מ"מ שרי דקמא קמא בטיל. עוד כתב רבינו בהכ"ט נתערב סתם יינם ביין ה"ז אסור בכ"ש בשתיה ועיין בר"ן שכתב דכל היכא דתני יי"נ אף סתם יינם במשמע יעו"ש וכן ס"ל לרבינו מיהו יש חילוק בין יי"נ גמור לסתם יינם דסתם יינם אינו אוסר רק בשתיה ויי"נ אוסר אף בהנאה ויהיה מחולק רבינו עם התוס' ד"ה "יין ביין" דכתבו בשם ר"ת דדוקא יי"נ ממש הוי במשהו אבל סתם יינם בששים וכן כתבו בדנ"ו ע"ב ד"ה "אבל", ומה דמבואר בהתוספתא דסתם יינם אוסר במשהו י"ל להתוס' דאתי כמ"ד דס"ל דמב"מ במשהו אף בשארי איסורים כ"כ התוס' אבל רבינו לא ס"ל כן וכקושית התוס' ועיין בחת"ס בזה. ומ"ש רבינו דאסור בשתיה מבואר כן בדע"ד ע"ב ואעפ"י דכתב רבינו בפי"ב הט"ו סתם אסור והלא ידוע דכ"מ שסתם רבינו בלשון אסור אף הנאה במשמע, אולם י"ל דלק"מ דבפי"ב האיסור משום ניצוק מחמת כחו וכמ"ש לעיל דהוה כמו נוגע בכלי ובזה רשב"ג נמי מודה דאסור בהנאה אבל היכא דיש רק תערובות סתם יינם ביין אינו אסור רק בשתיה וכמבואר בש"ס: הלכה ל

מים שנתערבו ביין או יין במים בנו"ט מפני שהם מבשא"מ בד"א כשנפל המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המותר ראשון ראשון בטיל והוא שהורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט, ע"כ. ונראה מדברי רבינו דאפילו היכא דנפל האיסור להמותר מעט מעט אמרינן קמא קמא בטיל לקולא אבל היכא דהמשקה המותר יורד לחוך האיסור ונתרבה כ"כ עד שאין בהאיסור כדי נתינת טעם בהמותר לא אסרינן מטעם דקמא בטיל וכמ"ש הר"ן דאיסורא עשוי להתבטל ולא היתרא ולפ"ז יהיה מחולק רבינו עם התוס' בחולין (פ"ז ע"ב) דכתב שם בד"ה "ואין" וז"ל ובנו"ט דקאמר דמשמע דכי ליכא נו"ט שרי היינו כגון שנפל הרבה מן ההיתר בב"א לתוך האיסור שנתבטל האיסור בב"א וכ"כ התוס' בפגה"נ ד"ה "בשקדם" וכן ס"ל לרש"י דכתב בע"ז דע"ג וכגון שנפל בב"א וכו' ועיין בר"ן. וז"ל לפענ"ד דבסברא זו הם מחולקים היינו התוס' ורש"י ז"ל ס"ל כשיטת ר"ת דגם בשארי איסורים אמרינן חנ"נ וכן כתב הרש"א אבל רבינו ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשארי איסורים לכן ס"ל אפילו אם נפל ההיתר מעט מעט ג"כ מותר אם לא נתן האיסור טעם דכיון דהוה מבשא"מ דומה זה לשארי איסורים ובזה איירי רבינו. אבל לפי מה שפירש הראב"ד דלא אמרינן חנ"נ בשארי איסורים רק באיסור הבלוע בהחתיכה דכיון דאין איסור זה יוצא ומתערב בס' אחרות אלא בזו הרי הוא כנבלה עצמה אבל בדבר לח כגון יין דלא שייך לומר כנ"ל לא אמרינן חנ"נ לפ"ז לא יתכן מה שכתבו התוס' וכנ"ל כיון דהכא הלא מיירי בדבר לח וע"כ צ"ל דס"ל כהרא"ש דלית ליה חילוק זה