לחם אבירים עה

בפט"ו ה"ג שכתב וז"ל שהריח אינו אסור ואינו אוסר אלא טעמו של איסור ע"כ, א"כ מפשטות דבריו מוכח דאין שום ריח אוסר ואפילו ריחא דפטימא ג"כ אינו אוסר. וק"ל: הלכה טו

כבר ביארנו שכל דבר שאסור בהנאה אם שעבר ומכר דמיו מותרין חוץ מעכו"ם וכו' ויין שנתנסך לה והחמירו חכמים בסתם יינם להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעכו"ם לפיכך עכו"ם ששכר את ישראל לעשות עמו ביין שכרו אסור ע"כ. עיין בר"ן שהביא דין זה מבואר בירושלמי וגרסינן התם ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה דאל"כ אף הדמים היו אסורים דמ"מ מנייהו מתהני. ופלא שלא הביא דעת רבינו דס"ל כהירושלמי הנ"ל, ועיין בלח"מ שהקשה על רבינו וז"ל ולכאורה נראה דרבינו תולה איסור השכר בתפיסת הדמים וקשה ע"ז דהא בגמרא דחו זה דאמרו אלא הואיל ותופס את דמיו וכו' והרי שביעית וכו' ומסיק הש"ס דקנס הוא ולא משום דתופס את דמיו יעו"ש, ונעלמו מהלח"מ דברי הר"ן בע"ז בפ' השוכר וז"ל ומסתברא דכי מסקינן בגמרא קנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ אטעמא דתופסת את דמיו סמכינן דלישנא הכי משמע דאם איתא דלא סמכינן אטעמא הנ"ל לא היה להם לקנוס ולאסור אלא לדידהו בלבד ע"כ, וכן מבואר ברמב"ם בפ"ו מהל' שמיטה שכתב שם החמרין העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית אסורה כגון שהביא יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס הוא להם, א"כ מבואר בפירוש דמשום קנס הוא, ומה שכתב רבינו הכא משום דתופס את דמיו היינו ליתן טעם מדוע קנסוהו לכן כתב רבינו מקודם עכו"ם ויי"נ וסתם יינם תופסין את דמיו ואח"כ כתב רבינו לפיכך, ר"ל כיון דתופס את דמיו במכר, לכן עכו"ם ששכר את ישראל לעשות עמו ביין שכרו אסור והכוונה דקנסו שכירות אטו מכר וכנ"ל: הלכה טז

אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח, ר"ל דה"ה אפילו בשאר נהרות ג"כ שרי רק לשאר נהרות בעי שתיקה ובים המלח לא בעי שתיקה עיי"ש בד"מ ובב"י וכן העתיק המחבר סימן קל"ג וז"ל ואם נטל ממנו מעות בשכרו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. ומ"ש רבינו ואם נתנו לו בשכרו כסות או כלים וכו' ה"ז ישרף אותו ויקבר האפר וכו' מבואר כן בגמר דפריך הש"ס ולקלינהו וכו' ומתרץ דילמא מזבלי בהו ועיין בתוס' שהקשו הלא קיי"ל כר"י ומתרץ דלכתחלה חוששין לרבנן יעו"ש ועיין בדמ"ג שכתב דרק בזורה לרוח פליגי ר"י עם רבנן אבל במטיל לים לא פליגי יעו"ש: הלכה יח

השוכר את הפועל וכו'. עיין בהשגות הראב"ד מה שהשיג על רבינו ועיין בר"ן דמתרץ דלק"מ כי רבינו ס"ל הטעם דאסור מחמת דהך חבית דיי"נ גרמה כל השכר שהרי אילו לא רצה להעביר החבית של יי"נ שמא לא היה שכרו כלל, ולא דמי לזה שפסק רבינו בפט"ז הכ"ט דימכור כולו חוץ מדמי איסור שבו, דהתם גם בלא יי"נ המעורב היה קונה שאר היין, ומה דלכאורה קשה ע"ז שפסק רבינו בהל' עכו"ם פ"ז ה"ה דאם עשה כו"ם לעכו"ם שכרו מותר מפני שאינה נאסרת עד שתגמור ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה ע"כ, ומדוע לא נימא גם בזה דכולה אגרא תלוי במכוש אחרון דאי לאו מכוש אחרון לא היה מוגיר כלל, ויש לומר כיון דמכוש אחרון לית בו שוה פרוטה א"כ לא שייך למימר דכולה אגרא מתפיס במאי דלית בו שוה פרוטה אבל הכא דשכר החבית של יי"נ שוה פרוטה איכא למימר דהשכר כולה מתפיס בה וכ"כ הר"ן