לחם אבירים עד

ותתימה כפירוש רש"י היינו מגופת החבית, וכופה ע"ג ר"ל דקאי על טח פי החבית היינו דדבוקה הכלי בטיט לחבית, ומה דכתב הטור ומהדקו זה קאי על דיקולא המוזכר בגמ' והפשט ומהדקו היינו או מהדקו. ומה דכתב הטור מקודם טח פי החבית וחותמו וכופה כלי ע"ג היינו מה דאמרינן בגמ' אגנא וכו'. ר"ל אגנא שריק ודבוק לחבית וזה הוי חו"א וכן מגופת החבית הוי חו"א א"כ הוי ביחד ב"ח. ומה דכתב הטור טח פי החבית קאי הן על מגופת החבית והן אמ"ש הטור אח"כ וכופה כלי, ר"ל וטח בחבית, ואח"כ כתב ומהדקו זה קאי אדיקולא אפילו אינו טח אותה בטיט דמיהדק וכמ"ש רש"י, אולם זה ברור דהטור לא ס"ל כדעת הרמב"ם והראיה מדכתב אח"כ וקשר השק וזה קאי אליבא פירוש רש"י דוקא, ועוד מדשינה מלשון של הרמב"ם ועיין בביאורי הגר"א יעו"ש: הלכה י

וכן החומץ והגבינה והחלב וכל שאיסורו מד"ס שהפקידו ביד עכו"ם אינו צריך שני חותמות אלא חותם אחד דיו אבל חתיכת דג ויין שאין בה סימן שהפקידן ביד. עכו"ם צריכין שני חותמות ע"כ. ויש בזה שיטת ר"ח דמחלק בין מפקיד לשגר ודוקא המשגר שאינו עתיד לראות חותמו צריך ב' חותמות אבל בהמפקיד דעתיד לראות חותמו ביד העכו"ם גם בחותם אחד דיו, ורש"י ז"ל ג"כ כתב בלשונו "לשגר" אבל דעת רבינו נראה בהדיא בהלכה זו דאפילו המפקיד צריך ב"ח, ועוד פליג בזה על ר"ת דר"ת מחלק בין ישראל חשוד לעכו"ם ובעכו"ם בחו"א דיו, ומדברי רבינו נראה דאין חילוק ביניהם ולפ"ז כיון דרבינו אינו מחלק בין המפקיד למשגר ובין ישראל לעכו"ם א"כ ישאר עליו קושית התוס' דקשה דרב אדרב דהתם בדל"א פסק כר"א דאמרינן שם בברייתא השוכר בית בחצרו של עכו"ם ומלאוהו יין ומפתח או תחותם בידו של ישראל ר"א מתיר וחכמים אוסרים וע"ז אמר רב הלכה כר"א יעו"ש. אולם באמת כבר כתב הר"ן דגם ר"א בעי חב"ח רק דבהא לחוד פליג דר"א ס"ל דמפתח וחותם סגי והוי כחב"ח כמ"ש לעיל בארוכה. ומה שכתב רבינו וכל שאיסורו מד"ס וכו' כתב כן הטור בשם הרשב"א אבל עיין בר"ן דמביא בשם הירושלמי טעם אחר יעו"ש ורבינו מוסיף עוד טעם דחבי"ת אסור משום שהם ד"ת אבל חמפ"ג אינו אלא מדבריהם וק"ל: הלכה יד

וכן מותר שיריח העכו"ם בחבית ומותר לישראל להריח בחבית של יי"נ ואין בזה שום איסור שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש ע"כ. עיין בכ"מ וברדב"ז דמבאר דעת רבינו דס"ל ריחא לאו מלתא וכן פסק בפט"ו ה"ג כלוי יעו"ש, ולכאורה קשה הלא רבינו כתב בפי"ד ה"ב וז"ל והנאה הבאה לאדם בע"כ באיסור מכל האיסורים אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר ע"כ, א"כ היאך פסק הכא דמותר לכתחלה להריח וכבר הקשה הר"ן כזה ותירץ דבמידי דעביד לריחא אז אמרינן ריחא מלתא אבל יין דלאו לריחא עביד לאו מלתא וכ"כ התוס' בע"ז (די"ב ע"ב) ד"ה אלא וכ"כ. המרדכי בפסחים פכ"ש, ומה דקשה לכאורה על רבינו ע"ז שכתב בפט"ו לענין בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דמותר, כלוי ובפ"ט מהמ"א הכ"ג כתב וז"ל פת שאפה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכול בחלב. א"כ קשה אהדדי. וי"ל כמו שכתב הרי"ף דע"כ לא שרי לוי אלא בדיעבד היינו אם כבר צלאו בשר שחוטה עם נבלה דבזה אם נאמר דאסור לאכול הבשר אזי הלא אינו שוה כלום, אבל הכא דרוצה לכתחילה לאכול בחלב אסור דזה מיקרי כעין לכתחלה דהלא יכול לאכול הפת לבדו בלא חלב, ומ"ש הלח"מ לתרץ וז"ל א"כ יש לומר דריחא דהתם הוי יש בו ממש משום דהוה ריחא דפטימא עכ"ל ובאמת לא משמע כן מדברי רבינו לקמן