לחם אבירים סא

על ידי ד"א שלא בכוונת מגע כלל חותר אף בשתיה וא"כ ה"נ מדדו בקנה וכן זרק בחמתו נמי מותר כיון דלא היתה כוונתו לשם ניסוך במדידה היתה כוונתו רק למדוד ובחמתו היתה כוונתו לשכך חמתו. ות"ק סבירא ליה דדוקא היכא דליכא כוונת מגע כלל אז אמרינן דמותר בשתיה, אבל מדדו בקנה וכן זרקה בחמתו היינו שדחפה וגלגלה לבור כיון דהיתה כוונת מגע הגם דלא היתה כוונתו לנסך מכל מקום אסור בשתיה. ומה דאיתא במשנה זה היה מעשה והכשירו, קאי אליבא דר"ש, ורבינו כיון דפסק במדדו בקנה כת"ק לכן בזרק החבית פסק גם כן כת"ק. והחילוק הנ"ל שכתבתי לחלק בין מדדו בקנה למגע ע"י ד"א שלא בכוונה נמצא כן בתוס' ע"ז (דף נ"ד ע"ב) ד"ה ה"ג, וז"ל והא דתנן מדדו בקנה ימכר, שאני התם שמתכוון ליגע, והגם דהתוס' כתבו הטעם דהכשירו בחמתו היינו דזה דומה למגע ע"י ד"א שלא בכוונה, זה קאי להסוברים דהפשט בהמשנה והכשירוהו קאי אליבא דת"ק אבל לפי מה שכתבתי בשם הגה"מ יהיה דומה זרק בחמתו למדדו בקנה, והחילוק בין מגע ע"י ד"א שלא בכוונה לזה יהיה כמ"ש התוס' הנ"ל לחלק בין מדדו בקנה וכו', ודו"ק: הלכה י

עיין בכ"מ וז"ל וי"ל וכו' וזה כוונת הכ"מ דמשו"ה מותר שתחת הנקב בשתיה כיון דמה שעד הנקב אסור בהנאה הטעם משום כחו כי משום מגע אין לאסור דאין כאן מגע ממש כיון דאין כאן שכשוך רק ע"כ הטעם דאסור משום דזה מקרי כמו כחו דאם לא היה מניח אצבעו היה יוצא כולו ולכן כיון דאין זה כחו ממש לכן לא אסרינן היין שתחת הנקב משום ניצוק הגם דבכח ממש אסרינן היין. משום ניצוק ובזה סרה קושית הלח"מ בהי"א ועיין בחידושנו על הש"ך ביו"ד סקכ"ד סקל"ד ודו"ק: הלכה טו

עכו"ם שמצץ הין מן החבית במינקת אסר כל היין שבה שכשיפסוק יחזור היין שעלה במינקת במציצתו ויפול לחבית ויאסור הכל ע"כ. כזה איתא בש"ס וכן איתא בתוספתא פ"ח אגרדום עכו"ם שקדח במינקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזיר לחבית זה היה מעשה ואסרוהו, עיין ברי"ף דגריס בגמ' והעלה לפיו וכן פירש רש"י שם וכן כתב הרא"ש והר"ן אבל רבינו לא הזכיר מזה כלום וטעמו דס"ל דאין ניסוך בפה לכן לא העתיק רבינו מה שמבואר בגמ' "או שטעמו מן הכוס והחזיר לחבית" כי לרבינו ע"כ הפשט דהחזיר העכו"ם לחבית ולא הישראל כיון דס"ל דאין ניסוך בפה לכן אם החזיר הישראל אפילו בשתיה נמי שרי וע"כ צ"ל דהחזיר העכו"ם והאיסור הוא משום כחו א"כ כיון דרבינו פסק כרשב"ג בפט"ז הכ"ט דתערובות יין בסתם יינם מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו א"כ לית הלכתא כברייתא הנ"ל והדין דהברייתא אינו אלא לרבנן דפליגי על רשב"ג וכמ"ש התוס' (דנ"ח ע"א) ולו היה לדעת רבינו הפירוש בהברייתא דהחזיר הישראל והאיסור היה מחמת דיש ניסוך בפה היה מעתיק רבינו כזה. עכו"ם ששתה או שמצץ במינקת וכו' ור"ל ששתה מן החבית אסור ודלא כמ"ש הש"ך שם בסי' קכ"ד סק"ב בכוונת המחבר שם ששתה מן הכוס והחזיר לחבית מחמת דהלא המחבר פסק בסימן קל"ד כרשב"ג והברייתא אזיל רק אליבא דרבנן אלא ע"כ הפירוש בהמחבר דשתה מן החבית כי המחבר ס"ל דיש ניסוך בפה. ואין להקשות א"כ למה קתני הברייתא או שטעם מן הכוס כיון דעיקר טעם האיסור הוא משום כחו ולא משום שטעם, רק י"ל דמעשה שהיה כך היה וכמו דאמרו שם בברייתא ע"ז זה היה מעשה ואסרוהו אבל הרא"ש ס"ל דכחו אינו אסור בהנאה רק ס"ל דיש ניסוך בפה לכן בעינן שיטעום מן הכום וכן במינקת מפרש הרא"ש דבא לפיו לכן אסור היין אף בהנאה אבל משום כחו אין לאסור בהנאה להרא"ש. ועיין בט"ז סי' קכ"ד סקל"ג דמפרש בדברי רבינו דהאיסור הוא משום תערובות יעו"ש אבל אי אפשר לפרש כן דהלא רבינו