לחם אבירים ס

יעו"ש והשתא מיושב שפיר קושית הראב"ד שהקשה על רבינו אפילו שלא בחמתו נמי מותר לר"א דבאמת זריקה כמו אבן או חפץ מותר וכמו שכתב רבינו בפי"ג הי"ג רק כיון דרבינו מיירי הכא בחבית דהוא דבר כבד וכדאוקי הש"ס דקאזיל וכו'. לכן אין זה דומה לזריקה דעלמא. וראיתי בהרא"ש פ"י סימן ט"ו הגירסא בגמ' אצל מעצרתא זיירא דגריס שם רב פפא שרי ור"א אוסר וקשה לי לפ"ז מאי קאמר הש"ס במעצרתא זיירא ללישנא בתרא דכו"ע סבירא להו דכח כחו שרי כי פליגי בכחו הלא רב פפא בעצמו אומר לעיל עכו"ם אדנא וישראל אכובא אסור, א"כ מבואר להדיא דרב פפא סובר דכחו אסור א"כ יהיו סתרי דברי ר"פ אהדדי, ובאמת נוכל לומר כי עבור קושיא זו גריס הרמב"ן איפכא דר"פ הוא האוסר. ויש ליישב לפענ"ד דלא תקשי גם לפי גירסת הרא"ש דדוקא מעצרתא זיירא דלא מקרי כחו כלל אז אוסר ר"פ אבל בכחו שפיר ס"ל לרב פפא דמותר, וא"כ יפה גריס הרא"ש כהנ"ל דר"פ שרי ור"א אוסר וטעמא דר"א דס"ל כיון דבא מכחו כחו מקרי ועיין ברשב"א ובר"ן, אך לפ"ז תקשי על הר"ן למה לא גריס כהגירסא שלפנינו דר"פ שרי ור"א אוסר וכנ"ל. והב"י על הטור כתב דהרי"ף והרמב"ם השמיטו להך דינא דמעצרתא זיירא מחמת דסבירא להו כלישנא בתרא דכח כחו כ"ע ס"ל דמותר רק דהמחלוקת שלהם בכחו, א"כ כיון דפסק הרי"ף והרמב"ם דכחו אסור לכן השמיטו הך דינא, ובאמת קשה הלא לא דמי להדדי כיון די"ל דלאו כחו מיקרי וכנ"ל ובפרט לגרסת הרא"ש והר"ן דגריס רב פפא. ע"כ צ"ל כן דלא מיקרי כחו דאל"כ יקשה מדרב פפא אדר"פ, אולם יש לומר דגריס רבינו רב פפי ביו"ד לכן יש לומר כפשוטו בהך דמעצרתא זיירא כיון דבא מכחו כחו מיקרי, וא"כ כיון דפסק רבינו בכחו דאסור לכן מיושב שפיר הך דינא דמעצרתא, ומ"ש הב"י דהרמב"ם והרי"ף סבירא להו כלישנא בתרא משמע כן מהר"ן ד"ה גרסינן דכתב שם ליישב דברי הרי"ף שלא העתיק מימרא דר"א דס"ל דזריקה מותרת. וכתב ע"ז הר"ן וז"ל וכדאמר במעצרתא זיירא לל"ב דאפילו בכחו שרי וכו' א"כ מוכח מזה כהב"י דס"ל כלישנא בתרא דכחו בלבד אסור ולא כח כחו יעו"ש. וקשה לי על מרן הב"י שכתב בשם הר"ן דס"ל בדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כלישנא קמא ובאמת משמע בר"ן ההיפוך וכמו שהבאתי, אח"כ מצאתי להמק"ח שהקשה כזה. ובלא"ה יש לתרץ דברי רבינו הנ"ל הגם דרבינו גריס נגע בחמרא, א"כ מוכח לפ"ז דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר בשתיה מכל מקום שפיר פסק דבחמתו אסור בשתיה, דהנה נחזי דרבינו פסק במדדו בקנה דאסור בשתיה ומותר בהנאה וזה מיקרי מגע ע"י ד"א בכוונת מגע ורבינו הלא סבירא ליה בזה דאסור אף בהנאה וע"כ צריך לחלק דלא דמי להדדי מחמת דשם היה כוונתו לד"א היינו למדידה וזה לא מיקרי מגע בכוונה גמורה ומ"מ סבירא ליה לרבינו בזה דאסור בשתיה הגם דרבינו סובר דמגע על ידי ד"א שלא בכוונת מגע מותר אף בשתיה מחמת דמדדו בקנה חמיר יותר ממגע ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל היינו דיצא מכלל מגע שלא בכוונה ולמגע בכוונה גמורה לא בא לכן אסרינן בשתיה ומתירין בהנאה לכן לפי זה יפה פסק רבינו דזרק בחמתו מותר בהנאה ואסור בשתיה הגם דשלא בכוונה הוא מכל מקום דומה זה למדדו בקנה, ולפ"ז יהיה נ"מ בין תירוצו של הב"י להתירוץ הזה. כי לפי הב"י יהיה אסור בשתיה דוקא היכא דזרק דבר כבד, אבל בחפץ קל יהיה מותר בשתיה היכא דזרק בחמתו ולדידי אפילו זרק חפץ ג"כ אסור בשתיה דדמי למדדו בקנה, ורבינו לא סבירא כמ"ש המחבר בסימן קכ"ה סעיף ה' דפסק שם דחפץ שגלגל לבור בחמתו מותר אף בשתיה, ובסימן קכ"ד סעיף י"ט פסק המחבר בחבית דזרק בחמתו אסור בשתיה, ולפי מ"ש רבינו לא יסבור כזה. ועיין בפי"ב הכ"ג דכתבו ג"כ החילוק הזה וכנ"ל. ובאמת יש לומר דבזה פליגי ר"ש ורבנן דר"ש מתיר בשתיה הן במדדו בקנה והן בזרק החבית בחמתו לבור ות"ק ס"ל דבתרוייהו אסור בשתיה וכמ"ש הגה"מ דר"ש סבירא ליה כי כמו דמגע