לחם אבירים נט

כלום וכדאמר ר"א במעצרתא זיירא. דסבר ללישנא בתרא דבש"ס דאפילו כחו שרי ולדידי' אפילו מוריק ארוקי ואפילו בכוונה שרי הלכך לית הלכתא כוותי' וכו' עכ"ל, ובאמת לא הבנתי דברי הרמב"ן הלא בגמ' איתא הגירסא שלפנינו במעצרתא זיירא רב פפי שרי רב אשי אוסר א"כ אפילו ללישנא בתרא ג"כ ר"א הוא האוסר ובפרט ללישנא קמא כ"ע אוסרים א"כ אפילו אם נניח דלהרמב"ן היה לפניו הגירסא להיפך דר"א הוא המתיר וכדמוכח מדברי הר"ן בד"ה גרסינן בגמ' מעצרתא זיירא שכתב וטעמו דר א המתיר ע"כ. א"כ חזינן דגרסא אחרת היה לפניהם מ"מ זה הוא רק ללישנא בתרא פליגי בכחו, אולם ללישנא קמא בכחו כ"ע מודים דאסור וכל מחלקותם הוא רק בכח כחו א"כ אפילו ר"א מודה בכחו דאסור, אחר זמן רב מצאתי זאת מבואר ברשב"א ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה, עוד קשה לי דבאמת אפילו לגרסת הר"ן כמ"ש ואפילו ללישנא בתרא דפליגי בכחו ג"כ אין ראיה דס"ל לר"א דכחו מותר כמו באוריק אורוקי דשאני התם דבעידנא דקא עצר הענבים הוא דוקא עצר בלא יין ובשעה שהיין זב לאו כחו איכא, ואפשר לומר דזה כוונת הר"ן במה שמסיים ואין זה מספיק וכו', א"כ לפי הנ"ל מה שכתב הכ"מ דרבינו ס"ל כהרי"ף היינו דר"א ס"ל דכחו מותר לכן ס"ל דזריקה מותר אבל רבינו דפסק בפי"ב ה"ב דכחו אסור א"כ זריקה ג"כ אסור, זה ליתא חדא כמ"ש בשם הרשב"א ועוד דלא דמי להדדי כנ"ל ובפרט דרבינו ס"ל להדיא דזריקה מותר כמו שמוכח מפי"ג הנ"ל א"כ הדרא קושית הכ"מ לדוכתא למה כתב רבינו סתמא דזרק את החבית בחמתו לבור מותר בהנאה בלבד הלא אפילו שלא בחמתו נמי מותר, וכן מה שכתב רבינו דמותר בהנאה נמי קשה דמ"ש הכ"מ דרבינו היה לו הגרסא בגמ' והכשירו ומשמע מזה דרק בהנאה הכשירו אבל בשתיה אסור דאל"כ הו"ל לכתוב והתירו. ובאמת ליכא למימר הכי דהרמב"ם אזיל עפ"י רוב בשיטת הרי"ף והרי"ף גריס והתירו ומסתמא בוודאי גם הרמב"ם גריס והתירו, א"כ למה אסרו בשתיה. ועיין בהגמ' דכתב דמאי דאמרו במשנה והכשירו זה קאי אליבא דר"ש אבל רבינו פוסק בכ"ז דלא כר"ש וכן איתא בש"ס דלית הלכתא כר"ש וכיון דרבינו פסק במדדו בקנה דאסור בשתיה א"כ ה"ה ה"נ פסק דלא כר"ש וכ"כ "המטה יהונתן" אבל באמת קשה לי כיון דרבינו גריס בגמרא נגע בחמרא כגרסת הרי"ף א"כ לפ"ז ס"ל דמגע ע"י ד"א בלא כוונה אפילו בשתיה נמי מותר וכמ"ש הר"ן אליבא הרי"ף יעו"ש, א"כ באמת קשה למה פסק כרבנן ודלא כר"ש בזרק בחמתו, וכן קשה לפי מה שכתב הר"ן בהרי"ף דס"ל מגע ע"י ד"א בכוונת מגע דוקא בשתיה אסור אבל בהנאה מותר א"כ למה כתב רבינו דוקא בחמתו ומוכח מזה דשלא בחמתו בהנאה נמי אסור והלא זה דומה ממש למגע ע"י ד"א בכוונת מגע, ובשלמא לדברי הרא"ש דסבירא ליה בדעת הרי"ף דמגע ע"י ד"א בכוונת מגע בהנאה נמי אסור אתי שפיר. אבל לדברי הר"ן קשה. ואפשר לומר דלא קשה מידי דאם היה כתוב בדברי רבינו זרק אבן או חפץ אז היה קשה עליו כנ"ל אבל כיון דנקט "חבית" א"כ יש לומר דוקא חבית דזה דבר כבד ושייך בה נגיעה טפי מדבר אחר, ורבינו מפרש בסוגית הש"ס מה דקאמר דקאזיל מיניה ומיניה כדעת התוס' שנוגע בה עד שנפל לבור וכמ"ש הב"ח עיין בט"ז (סימן קכ"ה סק"ח יעו"ש. ולפ"ז יפה מדייק רבינו דדוקא בחמתו אסור בשתיה ולא בהנאה אבל שלא בחמתו אפילו בהנאה ג"כ אסור דחיישינן שמא נגע בה וניסך וכמ"ש הרא"ש יעו"ש, ומה דקשה לכאורה על הכ"מ הלא רבינו פסק בפי"ב ה"ו דכחו שלא בכוונה מותר בשתיה א"כ היאך פסק דבחמתו אסור בשתיה דלדעת הכ"מ הלא זה מקרי כחו שלא בכוונה, י"ל דלא דמי דדווקא היכא דלא ידע כלל שהוא יין כמו שמבואר בה' הנ"ל אזי מותר בשתיה משא"כ הכא דידע שהוא יין לכן אסור בשתיה כמו שכתב הרמ"א סימן קכ"ד סעיף כ"ד וז"ל יין שהוא מונח ברה"ר ובא עכו"ם ודקר בסכין מה שהוציא לחוץ אסור בשתיה משום כחו