לחם אבירים נח

במוריק אורוקי וסבר דשכרא הוא וזה מקרי כחו שלא בכוונה דלא ידע שהוא יין לכן מותר אף בשתיה אבל אי הוה ידע דהוא יין היה אסור אף בהנאה כמו דמוכח שם בש"ם דמאן דאסר שפיר קאסר אף בהנאה מימר אמר וכו' ומאן דשרי שפיר קא שרי מימר אמר וכו' א"כ מבואר להדיא בש"ס דכל הטעם של מ"ד המתיר הוא מדלא ידע שהוא חמרא משא"כ דאם ידע שהוא חמרא מודה דאסור אף בהנאה וכן מוכת מדברי רבינו בה"ו דדוקא שלא בכוונה מותר אבל אם יודע שהוא יין פסקינן בזה כהמ"ד דאוסר אף בהנאה, אחר זמן רב מצאתי בהגה"מ שהביא ראיה זו, ועוד יש להביא ראיה מדאיתא בהלכה ט"ו עכו"ם שמצץ היין מן החבית במינקת אסר כל היין שבה ע"כ. ובזה ע"כ צ"ל דאסור אף בהנאה כמבואר שם בגמרא (דף נ"ח) ואע"ג דלא בא היין לתוך פיו וכל האיסור הוא רק משום כחו כמבואר בכ"מ שם א"כ מוכח דרבינו סבירא ליה דכחו בכוונה אסור אף בהנאה, ועוד מדפסיק בהל"ט דאם זרק שלא בחמתו אסור אף בהנאה הגם דזה מיקרי כחו להכ"מ שם א"כ מכ"ז מוכח להדיא דכחו בכוונה אסור אף בהנאה: הלכה ט

או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור הרי זה מותר בהנאה בלבד. עיין בכ"מ באורך המקור לדין זה. ועיין בש"ס פלוגתת רש"י עם תוס', רש"י מפרש מה דקאמר הש"ס דקאזיל מיניה ומיניה היינו שהוא מגלגל סמוך לבור הלכך חיישינן דלמא נגע, ותוס' פירשו דבכה"ג מותר דלא חילקו בין זריקה למרחוק ובין זריקה למקרוב ושם זריקה אתת היא. אולם הכא איירי משעה שנפלה החבית לבור עדנה הוא נוגע בה א"כ הוי כאן נגיעה ממש לכן דוקא בחמתו דהוי מגע על ידי ד"א שלא בכוונה מותר אבל שלא בחמתו דהוי מגע בכוונה ע"י ד"א אסור אף בהנאה אי נמי וכו' יעו"ש, ועיין בכ"מ דהביא בשם הראב"ד שמשיג על רבינו שכתב וזרקה סתם דמשמע שזרקה ממש וא"כ למה לא התיר אלא בחמתו הא אפילו שלא בחמתו שרי כל שהוא על ידי זריקה ממש, ותירץ על זה דרבינו הולך בשיטת הרי"ף שהשמיט להא דר"א מפני שסבר דלית הלכתא כוותיה דר"א סובר דכחו מותר, אבל רבינו סבירא ליה דכחו אסור לכן ליתא לדר"א א"כ קמה מתניתין כפשטה דזריקה ממש בחמתו מותר ושלא בחמתו אסור ע"כ. ובאמת לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים הלא רבינו כתב בפרק י"ג הלכה י"ג וז"ל לא ימזוג העכו"ם מיינו לתוך היין וכו' ולא יוליך העכו"ם ענבים לגת שמא יבוא לדרוך או ליגע ובדיעבד מותר ע"כ. וכן כתב בפרק י"א הל' י"ג ואם זרקו לגת אעפ"י שהיין מגיתו על הענבים אינו עושה יי"נ, ומקורו הוא מדף נ"ט ע"א עיין שם בתוס' מ"ש בשם הרשב"ם אח"כ כתבו בשם הר"י דמיירי הש"ס בזריקה לגת ומיבעיא אם אסור דהוי כמזגו עכו"ם וכו' או דלמא ל"ש. א"ל אסור. אע"ג דלקמן שרינן בזריקה אפילו בשתיה זה דומה קצת למזיגה ולכן יש לאסור לכתחילה אף בזריקה. אבל בדיעבד שרי עכ"ל. וכן כתב הרא"ש יעו"ש. ועיין בר"ן שכתב דדעת רבינו כהתוס' א"כ מוכח מהכא דרבינו סבירא ליה דזריקה מותרת בכל אופן ולכן סיים שם דבדיעבד מותר, דאי כדעת הכ"מ דס"ל לרבינו דזריקה אסור א"כ אף בדיעבד יהא אסור מחמת דכחו אסור וכמו דסבירא ליה להטור סימן קכ"ה דזריקה מותר אפילו בשתיה ולפיכך ענבים שזרק עכו"ם לגת מותר, א"כ כיון דרבינו סובר בהאי הלכה דמותר בדיעבד לדעת הר"ן דמפרש כן בדברי רבינו א"כ לפ"ז מוכח דזריקה מותר, וא"כ איך כתב הכ"מ דסבירא ליה לרבינו כשיטת הרי"ף דכחו אסור, גם לא הבנתי מה שכתב הכ"מ דרבינו ס"ל כשיטת הרי"ף דהשמיט מימרא דר"א מחמת דלית הלכתא כוותי' וכמ"ש הר"ן והרשב"א בשם הר"ן דר"א לשיטתו דס"ל דכחו מותר. והנה ניתי ונחזי איך הוא כתוב בהר"ן שלפנינו. והנה אביא דברי הר"ן וז"ל, וכתב הרמב"ן וז"ל דאפשר דר"א דהשמיט סובר דר"א דאמר הכי לית ליה גזרה בכחו ביי"נ