לחם אבירים מו

מותר ה"נ סיפא נותר ופיגול מיירי מאכילה עכ"ל. ולפע"ד נראה לדחות הוכחה זו מן הגמ' הנ"ל. כי פירכת הגמ' הוא מתוספתא דאיתא שם בזה"ל הפיגול והנותר והטמא שבישלו בחלב חייב משום בשר בחלב ומשום פיגול ונותר וטמא ע"כ. א"כ מבואר מזה להדיא דקאי על אכילה דבבישול איזה איסור יש בפיגול ומדוע חייב עליו משום פיגול אלא ע"כ צ"ל דמיירי באכילה לכן פריך הש"ס היטב. אבל הברייתא יוכל להיות דמיירי בבישול וכנ"ל ועיין בלח"מ דהקשה על הה"מ מנין לו דבדם יש איסור לבשל היינו דהלח"מ מפרש טעם האיסור בכולם יען דמפורש בקרא איסורם לכן הקשה הלא על דם אין שום איסור מפורש בקרא. ובאמת הטעם של כולם לאיסור היינו מדאיתא בש"ס על כל אלו בלשון פטור ולא קתני מותר שמעינן מזה דיש איסור מדרבנן ולשון פטור נאמר גם על דם בש"ס א"כ גם בדם יש לאסור לכתחילה וק"ל: הלכה יב

הכחל אסור וכו' לפיכך אם קרעו ומירק החלב שבו מותר לצלותו ולאכלו ואם קרעו ש"ו וטחו בכותל וכו' מותר לבשלו עם הבשר וכחל שלא קרעו וכו' אסור לבשלו ואם עבר ובישלו בפ"ע מותר לאכלו ואם בישל עם בשר אחר משערין אותו בס' וכחל מן המנין ע"כ. עיין בלח"מ דאינו רוצה לפרש בדברי רבינו כמו הה"מ ומפרש כי רבינו סובר כשיטת ר"ת דבישול בפ"ע דומה ממש לצלי ומותר בקריעה מעט עיין שם באריכות, ולפענ"ד נראה דרבינו פליג על שיטת ר"ת ומקודם נחזי איך הוא שיטת הרי"ף וז"ל של הרי"ף בפכה"ב והלכתא היכא דקרעוהו ש"ו וטחו בכותל שרי לבשלו בקדרה והיכא דלא עביד הכי שרי למטווינהו לכתחילה אבל לבשלו לא עכ"ל, א"כ מוכח מדבריו דבישול בפ"ע תמיר יותר מצלי והראיה מדכתב בלשונו "והיכא דלא עביד הכי" משמע דקריעה ש"ו וט"ב לא היה אבל קריעה מועטת היה ובכ"ז אינו מתיר רק דוקא לצלי אבל לא לבישול וכן מוכח מזה דס"ל להרי"ף דלצלי בעינן קריעה הגם דהר"ן כתב דהרי"ף ס"ל דלא בעינן קריעה לצלי, אולם בפשוטו נראה מלשון הנ"ל דהיה קריעה מעט ורק ש"ו וט"ב לא היה ואז מתיר הרי"ף לצלי אבל בלא קריעה כלל לא מצינו דמתיר, ולפי מ"ש יפה עשה הרי"ף שלא העתיק דברי ר"נ דסבירא ליה בגמרא דלצלי לא בעינן קריעה כלל. וכן נראה ממה דמפרש הב"י בדברי הרי"ף ד"ה "א"נ לקדרה" היינו דר"י מיירי לקדרה לכן סבירא ליה דבעינן קריעה ש"ו ור"א מיירי בצלי לכן ס"ל דבקריעה כל דהו סגי. א"כ מוכח בפירוש כמ"ש לעיל והלא ידוע כי רבינו הולך על פי רוב בשיטת הרי"ף ולענין דיעבד משמע מהרי"ף הים דבשלו עם בשר בלא קריעה ש"ו וט"ב אע"פ דהיה קריעה קצת בכ"ז אסור, דלר"י דסבירא ליה דבעינן קריעה ש"ו וט"ב הפשט במתניתין לא קרעו אינו עובר עליו ומותר היינו דלא עשה קריעה של ש"ו. אבל קריעה במקצת היתה ומ"מ אמרינן שם וה"מ לבשלו בפ"ע אבל לבשלו עם בשר אסור הרי חזינן דאף אם היה קריעה קצת בכ"ז עם בשר אסור, ובישול בלא בשר גם כן אסור היכא דלא היה קריעה כלל, וזה מוכח מפירכת הש"ס על ר"נ דמתיר צלי בלא קריעה הא מדקתני "שבשלו" משמע דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא ע"כ. ובאמת הלא בקל נוכל לתרץ דהברייתא מיירי בבישול לכן בעינן לכתחילה קריעה אבל בצלי לא בעינן קריעה כלל אף לכתחילה אלא ע"כ צ"ל דבבישול אין שום סברא לומר דמותר בלא קריעה כלל ואפילו דיעבד גם כן אסור א"כ ע"כ מיירי הברייתא בצלי, לכן שפיר הקשה הש"ס על ר"נ דמתיר לכתחלה בלא קריעה כן עוד מוכח מזה דקריעה מועטת סגי בבישול ולא בעינן ש"ו וט"ב. אח"כ ראיתי במהר"ם שי"ף שמפרש כן בסוגית הש"ס, וכזה דעת הרי"ף ורבינו כמ"ש. ומה שכתוב בדברי רבינו לא קרעו. פירוש דקריעה של ש"ו וט"ב לא היה, אבל קריעה מועטת היתה, ורבינו סמיך ארישא שכתב דבעינן ש"ו וט"ב לכן כתב אח"כ "שלא קרעו" ור"ל שלא קרעו כדין הראוי דבעינן שיהא ש"ו וט"ב