לחם אבירים מ

וגם נחתך קודם השחיטה ודוקא בכהאי גוונא דהיה תרתי למעליותא מותר מקום החתך אבל אם חסר חדא מהני אסור מקום החתך ובזה סרה קושית הלח"מ יעו"ש, ומה שתמה הלח"מ על ההלכות דלא הזכיר מאומה מהחזרה כתב זה לפי גרסת הרי"ף שהיה לפניו אולם לפנינו איתא בפירוש והחזירו. ועל הקושיא השניה שהקשה המ"מ מדוע לא רבינו האיבעיא השניה בגמ' נלפענ"ד דיש לומר דסמך רבינו על מה שכתב בה' בכורות פרק הי"ד דאם חתך אבר עד שהשלים לרובו פטור מן הבכורה הרי מבואר מזה דאע"פ דלא יצא רובו בבת אחת מ"מ נחשב לרוב ועיין בכ"מ שכתב דפליג רבינו על רש"י ז"ל דסובר דארישא נמי קאי יעו"ש, וראיתי בס' יד אברהם שמקשה אמאי לא פשיט הגמ' האיבעיא אם בעינן רובו בבת אחת מהמשנה מבכרת במס' חולין (דף סט ע"ב) ועיין תירוצו ובאמת לא יספיק תירוצו על הרמב"ם דס"ל דאסיפא דווקא קאי אבל ברישא באמת חייב בבכורה א"כ ע"כ ס"ל דלא בפטר רחם תלוי זאת והעיקר תלוי אם נחשב לרוב או לא וזה כל הספק, ולפ"ז הלא היטב מוכח מהמשנה הנ"ל דלא בעינן רובו בב"א, אולם בפשוטו יש לתרץ דמהמשנה לא מוכח כלום דלרבה הפשט במתניתין דיצא רובו בב"א וכן פסק הרא"ש כרבה ולא צריכים אנו לדחוק מתניתין כמו לר"ה אך הפירוש במתניתין דיצא רובו בב"א, היוצא מזה דלהרמב"ם ניחא דלא הביא האיבעיא יען שהוא סומך על האמור בה' בכורות וכמ"ש דשם עיקר. הטעם יען דנחשב לרוב דאפילו אינו בב"א מ"מ נחשב לרוב והטור דס"ל כרש"י דבפטר רחם תלוי נמצא דאין ראיה מבכור לדין זה וכמ"ש הי"א לכן הביא השני דינים. ועיין ברע"ב פ"ד דחולין משנה ב' דכתב וז"ל יצא רובו כאחת וכו' ותמה ע"ז הגאון רעק"א זצ"ל הלא בסוגיא מוכח דאפי' חתכו ומניח עד רובו הוי כרובו ולא בעינן שיהא דוקא בב"א, ולפי מ"ש ניחא כי רק אליבא דר"ה מסיק הש"ס הכי אבל לרבה הפירוש במתניתין דיצא רובו בבת אחת, ונוכל לומר דהרע"ב פוסק כרבה וכדעת הרא"ש והטור לכן מפרש היטב במתניתין דיצא רובו בבת אחת, אחר זמן רב מצאתי בס' תפארת ירושלים שמתרץ כן והנאני מאד שכוונתי ת"ל לדעת הגדולים: הלכה טו

קרע אתה הבהמה או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן ט' חי צריך שחיטה להתירו וכו' ואם לא גמרו לו חדשיו אע"פ שהוא תי במעי הטרפה ה"ז אסור מפני שהוא כאבר מאמו ע"כ. ונ"ל דה"ה אם גמרו חדשיו רק נמצא מת לא מהני לו שחיטת אמו וכמבואר בש"ך סימן י"ד ועיין בהגהות מיימוני. ועיין בד"ח שתמה על דין זה למה לא ימתינו ח' ימים ונראה אם הוא נפל או לא ואם יחיה ח' ימים מדוע נאסור. וכזה תמה על הגמ', וי"ל כי באמת בהגמ' לא מפורש דין זה בהדיא ויש לפרש כוונתו דמה שכתב שיש לאסור מספק כוונתו היכא דלא שהה ח' ימים וכבר שחטו אבל אם עדיין לא שחטו מועיל לו באמת המתנת ח' ימים: פרק ו הלכה יא

כשמולחין הבשר וכו' וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואח"כ ידיחנו ע"כ, וכזה משמע מרש"י ז"ל שצריך ניפוץ ועוד משמע דבין במלח גסה ובין בדקה צריך הדחה, דכתבו וז"ל אבל מלח דקה א"צ לניפוץ ע"כ. מוכח מזה דדוקא בניפוץ יש חילוק בין גסה לדקה אבל לענין הדחה שלאחר זה תרווייהו שוים ומה דכתב הה"מ וז"ל ואפשר שסובר שהצלי צריך מליחה עיין מה שכתב רש"י ז"ל בפסחים (דף ע"ד) ד"ה "שריא" ובביצה (דף מא) ד"ה "לצלי" וכן עיין מה שכתבו התוס' בחולין (דף י"ד ע"א) ובמנחות (דף כ"א) ד"ה "וכן" ובפסחים ג"כ ועין מה שכתב הגה"מ ודבריו מבוארים בתוספות פסחים ביצה ומנחות יעו"ש: