לחם אבירים לה

נותן לא היה אז פסול לכו"ע וכן כתב הרע"ב במס' ידים משנה ה' יעו"ש ולפ"ז סרה קושית רבינו יונה בפא"ד דאמרינן שם אר"פ האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתי מכח גברא וכן העתיק הרי"ף והקשה הר"י מדוע נקיט הטעם דלא אתי מכ"ג דבזה יש מחלוקת ר"י וחכמים ביותר היה לו לכתוב הטעם דלא אחי מכת מנא דכת כלי בעינן לד"ה, ולפי מ"ש אתי שפיר דמה שאמרו בגמ' וכן ברי"ף כח גברא הוא לאו דוקא ורק הפירוש דלא אתי מכח נותן ובזה הלא כ"ע מודים דבעינן כת נותן ועיין בשה"ג ועיין ברמב"ם ה' שחיטה פ"ב הי"ג ועיין בפ"ג מה' רוצח והוא שימות מכח ראשון יעו"ש: הלכה טז

מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי לי עכ"ל. עיין בכ"מ דהקשה על רבינו שפסק דאחרונים אינם ניטלים אלא ע"ג כלי ומשמע דע"ג קינסא אסור וכתב ע"ז הכ"מ ולא ידעתי למה כיון דמידי דרבנן הוא עכ"ל וכוונתו דאפילו לשיטת רש"י דס"ל דלא אזלינן בכ"מ אחר הלישנא בתרא ורק אתר המחמיר מ"מ הלא זה אינו רק בדאורייתא משא"כ במידי דרבנן אזלינן בכל מקום לקולא ועיין מ"ש הרא"ש בפכ"ה סימן ו' וכן עיין בסימן ל"ה ועיין בתוס' ע"ז (דף ז' ע"א) ועיין מ"ש הכ"מ לתרץ קושיתו הנ"ל וז"ל ואפשר משום דלישנא קמא לישנא דגמרא ואידך בלשון אמרי לה ע"כ ועיין בד"ת על הרא"ש שהקשה ע"ז לדעת הר"י בפ' מי שאחזו דהיכא דלשון ראשון נאמר בסתם והשני בלשון אמרי לה אז אזלינן בתר לישנא בתרא א"כ מדוע פסקינן הכא כלישנא קמא, ולדידי קשה ביותר על הכ"מ דהלא הוא בעצמו הביא בהל' גירושין דעת הר"י הנ"ל, ואולי אפשר לומר דהכ"מ בעצמו לא ס"ל כדעת הר"י ונראה לי להביא ראיה כדעת הכ"מ מדאמרינן בע"ז והלכתא דנטל"פ מותר כל"ב וכו' והתם הלישנא קמא בסתם נאמר והלישנא בתרא בלשון אמרי לה נאמר א"כ לדעת הר"י הנ"ל הלא מעצמנו ידענו דהלכה כהלישנא בתרא ולמה צריך הגמרא לאשמעינן פסק ההלכה כל"ב אלא ע"כ צריך לומר כדעת הכ"מ וכיון דהל"ק בסתם נאמר והל"ב בלשון אמרי לה לכן הוה אמינא דהלכה כלישנא קמא כדעת הכ"מ בכ"מ לכן אשמעינן הש"ס דהלכתא כלישנא בתרא ובכדי שלא יקשה מסוגיא זו על הר"י נוכל לומר דהר"י יגרוס בש"ס "דהלכתא" כגירסת הרי"ף ולפי גרסא זו יהיה עוד ראיה היינו דיהיה הפשט כן הוה אמינא וכו' קמ"ל דהלכתא כלישנא בתרא כהכלל הידוע בכל מקום לפי שיטת הר"י הנ"ל ויהיה דין זה תלוי בחילופי הגרסאות במס' ע"ז (דף ס"ז ע"א) וכמו שכתבתי וק"ל: הלכה יח

לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו המאכיל לאחרים אינו צריך נט"י והאוכל צריך נט"י אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל וכו' עכ"ל. עיין בהשגות הראב"ד שכתב וז"ל והלא אמרו לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ"ל, ועיין בכ"מ מה שמתרץ על זה ולפענ"ד נראה כי מהש"ס מוכת דהנכון להלכה כדעת רבינו דאיבעיא לן בגמרא אוכל מחמת מאכל אם צריך נט"י או לא, מהשתא אם נאמר כדעת הראב"ד דמה שהתירו ע"י מפה הוא דוקא לאוכלי תרומה ולא לאוכלי תולין א"כ מאי איבעי הש"ס בזה הלא מה היכא דאוכל ע"י מפה דחששה רחוקה היא שמא יסיר המפה מעל ידיו ויגע בהפת, בכ"ז אסרינן לאכול בלא נט"י, כ"ש באוכל ע"י מאכל שבקל יוכל ליגע דודאי אסור, אלא ע"כ צריך לומר כדעת רבינו שהתירו גם לאוכלי תולין באוכל ע"י מפה והשתא אתי שפיר האיבעיא ומסיק הש"ס דבזה צריך נט"י יען שבזה בקל יותר לבוא, לידי נגיעה מהיכא שאוכל ע"י מפה ועיין ברמב"ם ה' אבות הטומאות פ"ח ה"ט יעו"ש: