לחם אבירים כה

לר"י דבעץ סגי בשרפה כיון דהאש מכלה אותה אבל מתכות דלא נכלה באש לגמרי צריך שתיקה אם כן אפשר לפרש בדברי רבינו כן שותק וזורה לרות ר"ל במתכות או שורף ר"ל בעץ דסגי בשרפה ומטיל לים המלח ר"ל בעינא, והטלה זו לים מועלת בין בשל עץ ובין בשל מתכות, ומתורץ בזה מה שהקשה הכ"מ למה החליף רבינו שתיקה בשרפה ולדידי אתי שפיר דעל שני דברים מיוחדים כתב שחיקה ושרפה, ועיין בהגר"א ובפ"מ בהל' פסת דכתבו שם ליישב גם כן דעת רבינו. אולם לדבריהם אינו נזכר בהרמב"ם הדין דזה וזה גורם מותר מחמת דמפרשים דמה שכתב רבינו או שורף ומטיל לים המלח זה ענין אחד. ולפענ"ד נראה דמה שכתב רבינו ושורף ר"ל וזורה אח"כ לרוח כמ"ש, ובזה הלא הוא מגדל צמחים, ומדוע פסק רבינו דמותר, א"כ מוכת מזה דסבירא ליה לרבינו דזה וזה גורם מותר, עוד יש ליישב באופן אחר מה הקשה הכ"מ כיון דפסק כר"י א"כ למה כתב או שורף ולמה החליף שתיקה בשרפה היינו דמה שכתב רבינו או שורף דקאי על מתכות ועל של עץ אליבא מה שכתבו התוס' ד"ה נ"ק דהמתניתין דע"ז מיירי דוקא בשרפת כלי מתכות ואז מגדל צמחים, אבל בכלי אחר אין מגדל צמחים, א"כ יפה כתב הרמב"ם ושורף. וכן ס"ל להרמב"ם כמ"ש התוס' דהמחלוקת של רבה ור"י הוא רק בחמץ ובשארי נהרות ויפה כתב רבינו שותק וזורה לרות ר"ל בלא שרפה א"כ אין מגדל צמחים או שורף ואח"כ זורה לרוח דבכה"ג מיירי ר"י דאל"כ הלא אין מגדל צמחים, ומ"ש אח"כ ומטיל ליה"מ זה הוא בעינא וכמ"ש לעיל, ועיין במג"א שהקשה על רבינו הלא קיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעכו"ם יעו"ש ועיין בח"י סימן תמ"ה וק"ל: הלכה ט

כו"ם של ישראל אינה בטלה לעולם וכו' וכן כו"ם של עכו"ם שבאתה ליד ישראל ואח"כ בטלה העכו"ם אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם שטעונה גניזה עכ"ל. המקור מזה בגמ' ע"ז (דף ס"ד) אמרינן שם בברייתא ישראל שמצא כו"ם בשוק עד שלא באתה לידו אומר לעכו"ם ומבטלה משבאתה לידו אינו אומר לעכ"ם ומבטלה וכן אמרינן שם (דף מ"ב ע"א) דילמא מגבה לה והדר מבטלה והוי כו"ם ביד ישראל וכל כו"ם ביד ישראל אינה בטלה לעולם וכן מוכת בגמרא (דף מ"ג) דאמרינן שם אריב"ל פ"א הייתי מהלך אחר ר"א הקפר בדרך ומצא שם טבעת ועליו צורת דרקון ומצא גוי קטן ולא אמר לו כלום מצא גוי גדול וכו' סטרו ובטלו ע"כ, וכתב הר"ן שם ולא רצה להגביה עד שיבטלנה העכו"ם משום דאי הוה מגביה לה מקמי הכי הוי כו"ם דישראל שאינה בטלה לעולם והכי אמרינן לעיל (דמ"ב) יעו"ש, ולכאורה קשה על הר"ן למה לא הביא ראיה מברייתא (דף מ"ד ע"ב) דמפורש שם בהדיא דין זה, אך י"ל דמהברייתא אין ראיה דאפשר דלאו הלכתא היא לכן מביא מסוגית הגמרא דאמרינן שם כנ"ל דילמא מגבה והדר מבטל וכו' אם כן מוכת מסתמא דגמרא דהלכה כהברייתא הנ"ל. ומ"ש רבינו אבל מי שאינו עובד כו"ם אינו מבטל וכו' עיין בכ"מ דהביא המקור לזה יען דזה בכלל אינו יודע בטיב עכו"ם דמבואר בש"ס דאינו יכול לבטל. וקשה לי לכאורה למה לו לסברא זו. הלא היא סוגיא מפורשת במסכת ע"ז (דף ס"ד ע"ב) דאמרינן שם אמר להו ר"י מסתברא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל, ובאמת כוונת רבינו דאפילו מי שיודע בטיבי עכו"ם אך כיון דאינו עובד לא יוכל לבטל כגון גר תושב, ומהמקור שציין הכ"מ אינו מוכת כלל כזה אכן מהמקור הנ"ל מוכת בפירוש דין זה. לכן נלענ"ד לפרש דהכ"מ יפרש דרבינו סובר דגם ישמעאלים אינם יכולים לבטל ומהגמ' הנ"ל דאמרינן דלא פלת לא מבטל נוכל לרבות רק גר תושב ודווקא הוא אינו מבטל מדנתחייב בעצמו בז' מצות לכן דומה בדין זה לישראל דאינו יכול לבטל משא"כ ישמעאלים דלא נתחייבו בעצמם **(ואפילו אם נאמר דגם ישמעאלים נכנסו בכלל ב"נ [והובא מזה בשאגת אריה סימן מ"ט] בכ"ז אינם דומים לג"ת יען דג"ת נתחייב מעצמו בז' מצות והוא שומרם ומקיימם משא"כ ישמעאל דלא נתחייב בעצמו בז' מצות ואינו שומרם ומקיימם כלל. המגיה.)**כלל