לחם אבירים כד

מסתמא דלא נטעו מתחלה לכך מדלא כתב הרמב"ם בפירוש שנטעו מתחלה לכך. אולם באמת כבר כתבו התוספות בע"ז (דף מ"ז) ד"ה העמיד דכל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא שבשעה שהכו"ם נראית תחתיו נראה כאלו נטוע מתחלה לכך, ועיין בר"ן דכתב דמדברי רש"י נראה דאילן נמי כל שנטעו יתור כתלוש דמי ומה דאמרי רבנן דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר מיירי שנטעו גרעין דלאו אילן הוא כשנטעו יעו"ש. אולם אי אפשר לומר כן בדעת רבינו מדכתב בריש הפרק סתמא ואת האילנות הנטועים לשם פירות וכו' מותרין בהנאה וכו', אם כן משמע אפילו נטעו יחור הוי מחובר ואין נאסר ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה לרבינו כהר"ן והתוספות דלאו דוקא גרעין הוא דמותר, ולא דמי לבית דאמרינן תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין ע"ז אבל באילן לא נאמר כן כיון דיש לו שרשים בקרקע הוי כמחובר וק"ל: הלכה ה

מי שהיה ביתו סמוך לכו"ם ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאהו קוצים כדי שלא ירחיב בבית הכו"ם. היה שלו ושל כו"ם ידין מחצה על מחצה, מחצה שלו מותר בהנאה ושל כו"ם הכל אסור בהנאה, אבניו עציו ועפרו הכל אסור בהנאה עד כאן לשונו, דין זה הוא משנה מפורשת במסכת ע"ז (דף מ"ג ע"א) וכתב שם רש"י והר"ן דהמשנה מיירי שהיה אחד מכותלי כו"ם והבית עצמו נעבד, ומהרמב"ם גם כן משמע הכי אבל עיון בטור דמשמע מדבריו דאפילו אין הבית עצמו נעבד מכל מקום אסור לבנות כותל להבית מפני שמהנה לכו"ם. והנה רבינו כתב כונס לתוך שלו ולא העתיק ד' אמות כדאיתא בש"ס, ונראה דרבינו לא גריס בהמשנה ד' אמות, ומ"ש רבינו דהמחצה של ישראל מותר בהנאה פליג בזה על רש"י ז"ל דמפרש דגם חלקו של ישראל אסור בהנאה וכן מה דאמרינן בהמשנה דאבניו ועציו מטמאין כשרץ קאי גם אחלקו של ישראל מטעם דאין ברירה, וכבר הקשה התוי"ט הלא טומאת כו"ם הוא רק מדרבנן ובדרבנן הלא קיימא לן דיש ברירה, ולכאורה אפשר לומר דמכת קושיא זו סבירא ליה להרמב"ם דחלקו של ישראל אינו מטמא מחמת דיש ברירה, אבל אי אפשר לומר דרבינו תלי דין זה המבואר במשנה בדין ברירה, דאם כן מדוע פסק לגבי איסור הנאה דחלקו של ישראל מותר הלא באיסורי הנאה כולי עלמא מודים דהוא מדאורייתא ובדאורייתא הלא קיימא לן דאין ברירה ועיין בביאורי הגר"א. ומה דמסיים רבינו וממלא קוצים וכו' באמת מוכח מהש"ס דבעינן שיעשה גדר, ומצאתי ברש"ש דכתב דגירסא אחרת היתה לרבינו יעו"ש: הלכה ו

כיצד מאבד וכו' שותק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח עכ"ל, המקור לזה הוא משנה במס' ע"ז (דף מ"ג) דגרסינן ר"י אומר שותק וזורה לרות או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל ופליגי בזה וזה גורם וכמ"ש התוס' ד"ה אמרו. ואמרינן בגמרא אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י דזה וזה גורם מותר, ולכן פסק הכא רבינו דשותק זורה לרוח יען דפסק בה' ערלה דזה וזה גורם מותר, ועיין בכ"מ שהקשה טובא על רבינו. ולי נראה להוסיף עוד קושיא אחת דבערלה פסק רבינו דמשליך הפרוטה לים הגדול בלי שום שתיקה והכא מצריך שחיקה ושרפה. והנה צ"ל דרבינו סבירא ליה כדעת התוס' דמפרשים דהמחלוקת דרבה ור"י הוא דוקא לגבי חמץ ובשאר נהרות אבל בים המלח לא בעי שתיקה כלל, ומה דאמר ר"י דבעי שתיקה היינו בשאר נהרות, לכן יפה פסק רבינו בערלה דלא בעינן שחיקה כיון דשם בעינן שישליך דוקא לים הגדול, וכי תימא כיון דרבינו סבירא ליה כפירוש התוס' אם כן למה כתב גבי עכו"ם או שורף ומטיל לים המלח כיון דאפילו לר"י לא בעי שחיקה בים המלח. אך באמת לא קשה מידי דעיין בירושלמי דאמרינן כאן בשל עץ וכאן בשל מתכות וקאי זה אליבא דר"י וא"כ סבירא ליה להירושלמי