לחם אבירים כג

ישאר קושית הלח"מ על רבינו דכיון דחזינן דר"י סבירא ליה אפילו כת"ק דסבירא ליה דאסור בהנאה ומ"מ אמר במעינות של רבים דמותר אפילו טפחינהו בידים אם כן קשה למה כתב רבינו הטעם דאין בהם תפיסת ידי אדם וכנ"ל. ובאמת על ר"י לא קשה מחמת דסבירא ליה דדוקא היכא דעשה בה מעשה אסרה כגון ששחט הבהמה אבל במעינות של רבים אפילו היכא דטפחינהו בידו לא מיקרי מעשה כלל, לכן סבירא ליה לר"י דמותר, ומאי דסבירא ליה לר"י כת"ק שאני יין נסך דחמירא ומאי דכתב הי"א דאי משום חומרא דיין נסך היה די לאסור בשתיה ולא בהנאה לא נראה כן מהגמרא ודף נ"ו ע"א) דאמרינן אלא מתניתין דקתני כו' ומתרץ הש"ס לא שאני יין נסך דחמירא לכן אמרו דמשירד לבור ונגע העכו"ם אסור בהנאה אם כן חזינן דמשום חומרא דיין נסך אסרינן אף בהנאה וכן מה דהביא הי"א ראיה מפרק ב' הלכות שחיטה דסבירא ליה לרבינו דעכו"ם אוסר דשא"ש מיירי התם דעשה בה מעשה אבל הכא לא מיקרי מעשה כלל, לכן הנראה לי דבאמת סבירא ליה לרבינו במעינות של רבים אפילו איכא תפיסת ידי אדם מכל מקום מותר, והטעם שכתב רבינו קאי על ההרים וכו' ורבינו לשון הגמרא נקיט לפי שאין בו תפיסת יד אדם, ובאבני הר שנדלדלו דמתיר רבינו עיין בכ"מ שכתב דלא נעקרו לגמרי ויש לומר דדייק הכ"מ מלשון שנדלדלו שמוזכר בש"ס דלשון זה משמע דמחובר קצת ולא נתפרקו לגמרי כמו אבר מדולדל וכן כתב הר"ח, אבל באמת יש לומר בדעת רבינו אפילו נעקרו לגמרי מכל מקום מותר כיון דאין בו תפיסת ידי אדם וכן כתב הט"ז, ובאמת כן מוכח מהירושלמי דיש שם מחלוקת בהשתחוה לביצה דלחזקיה שרי ולר"י אסור, ובש"ס מדמי דין זה דאבני הר שנדלדלו בפלוגתא דר"י וחזקיה אם כן משמע דלחזקיה שרי אפילו בנעקרו לגמרי כמו בביצה וכן מוכת לשון הש"ס (דף משו ע"א) דקאמר מה להר שכן מחובר אם כן מיירי הכא שאינם מחוברים כלל וכמ"ש הט"ז. ומ"ש רבינו בה"א דחליפי חליפין אסור, הטור פליג ע"ז וס"ל דמותרים מחמת דחליפין שאסורים הוא רק מדרבנן וספק דרבנן לקולא, אבל רבינו דפסק דאסור הוא מחמת דסבירא ליה כהירושלמי פ"ה דאיתא שם כזה פליגי בה ר"י ורבנן דר"י מתיר וחכמים אוסרים מאי טעמייהו דרבנן משום שנאמר והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה וכו' וכיון דמבואר מזה דאיסור חליפין הוא דאורייתא לכן מחמרינן בספיקא ומ"ש רבינו עשאם חליפין לעכו"ם אסור וכן חליפי חליפין מפני שנעשה דמיו עכו"ם עכ"ל. המקור מזה בע"ז (דף נ"ד ע"ב) פליגי בה ר"י ורבנן חד אמר חליפין אמורים וחליפי חליפין מותרים וח"א אפילו חליפי חליפין נמי אסורים. וכתב הכ"מ וז"ל, ומכל מקום קשה דהא אמרינן התם מאי טעמא דמאן דאמר אסורין דאמר קרא והיית חרם וכו' ותלי הגמרא דין זה אליבא דמ"ד דסבירא ליה שני כתובים הבאים כאחד מלמדין אם כן לדידן דקיימא לן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לכן חליפי חליפין מותרים ומ"ט פוסק רבינו דאסור ויש ליישב לענ"ד על פי דברי התוספות בע"ז (ודף נ"ד ע"ב) ד"ה משום ועיין במהר"ם דמפרש קושית התוספות דאין זה שני כתובים הבאים כאחד יעו"ש, א"כ הגם דפסקינן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין בכל זה יפה פסק רבינו דחליפי חליפין אסורים ועיין במ"ש הר"ן במסכת קידושין (דף כ"ג ע"א) וכן עיין ברמב"ם מה' נדרים פרק ה' הט"ז:

הלכה ג

גדעו ופסלו לשם כו"ם אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן וכו' וכן המשתחוה לאילן אף על פי שלא נאסר גופו כל השריגין והלולבין והפירות שיוצאין כל זמן שהוא נעבד הרי אלו אסורים בהנאה עד כאן לשונו, מה שכתב רבינו גדעו ופסלו לשם כו"ם, ר"ל לעבוד הגידולים וכפירוש רש"י ז"ל, ומה שכתב רבינו בה"ד אילן שמעמידין תחתיו כו"ם כל זמן שהכו"ם עומד האילן אסור אף על פי דרבינו פוסק כרבנן דנטעו ולבסוף עבדו דמותר והכא הלא מיירי