לחם אבירים כ

איתביה ר"ל לר"י וכו' מאי לאו דאתבר מגופה. לא דאייתי עצים מעלמא, דיקא נמי וכו' מידי איריא וכו' כגירסת רש"י שם אלא דאח"כ גריס ה"נ מסתברא לשקולי מישקיל אר"א אמר ר"י לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז באפרוחים וכו' כגירסת התוס' (דף מב ע"ב) ד"ה ור"א ולא רצה ר"א בשם ר"י התירוץ דאתבר מגופה מחמת דסבירא ליה דיש מעילה בגידולין לכן מפרש דיתיז קאי אאפרוחין ואייתי מעלמא. ור"א לא אתי לשנויי הקושיא הראשונה דזה כבר שני מקודם דאייתי מעלמא וגבי אשרה מותר ובהקדש לא נהנין מדרבנן דלמא אתי להניח מעצי האילן דהקדש גופא וכמו שפירש רש"י בע"ז, ורק בא לתרץ דמשום הכי יתיז בקנה ולא בידו ממש משום דקאי אאפרוחים לכן אסור בידו משום דגזרינן שמא יעלה על האילן ויטלן מחמת דבידו לפעמים נשמטין, וכמו שכתבו התוספות, ואתי שפיר בזה שפסק רבינו גבי הקדש לא נהנין אפילו בקן דעלמא וכן גבי עצי אילן דהקדש אסור אפילו בגידולין מחמת דיש מעילה בגידולין וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ה' ה"ו וכן באשרה פסק דהקן מותר מפני שהעוף מביא עצים ממקום אחר וכו' וכר"א בשם ר"י, וזה הוא כפירוש התוס' בע"ז (דף מ"ז ע"ב) ד"ה ור"א דכתבו וז"ל ומיהו במעילה גרסינן וכו' והתוס' במעילה ד"ה באשרה מחולקים עם רבינו, ועיין בלח"מ דכתב ג"כ דרבינו פסק כר"א דמעילה, ועוד כתב דרבינו מפרש דלא כהתוס', ובאמת, נעלם ממנו דברי התוס' ד"ה ור"א כמ"ש לעיל, וק"ל: הלכה יג

נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור יוצן ואח"כ יסיק בעצים אחרים של היתר ויאפה בו, אפה בו את הפת ולא ציננו מקודם הפת אסורה בהנאה, נתערבה באחרות יוליך דמי אותה הפת לים המלח כדי שלא יהנה בה ושאר הככרות מותרין עכ"ל, ויש בזה ג' שיטות שיטת התוס' הרי"ף הרמב"ן והרא"ש וכולם סבירא להו דדוקא בנתערבה מתירין כר"א דסבירא ליה דיוליך הנאה לים המלח, אבל בלא ערוב לא מהני תקנה זו ואסור, ורק בזה לחוד פליג הרא"ש דסבירא ליה דלא צריך להוליך דמי הפת כולו ובהולכת דמי העצים לחוד סגי, ונוכל לומר דגם הרי"ף מודה לזה והראיה מדלא הזכיר בדבריו שיוליך דמו הפת ורק סתם כתב שיוליך דמי הנאה, ואפשר לומר דכונתו על הנאת העצים. ורש"י ז"ל סבירא ליה דאפילו היכא דלא נתערבה גם כן מהני תקנת ר"א, ומדברי רבינו הרמב"ם מוכח דסובר כשיטת הרי"ף לכן בלא נתערבה סבירא ליה דאסור ומדהזכיר בדבריו דיוליך דמי הפת נראה דסבירא ליה דהולכת העצים לחוד לא סגי להתיר, גם מוכח מזה איך הוא שיטת הרי"ף דעל פי רוב הולך הרמב"ם בשיטת הרי"ף והגם דלא הזכיר הרי"ף שיוליך דמי הפת בכ"ז כוונתו רצויה דדוקא בהולכת הפת מותר ולא סגי בהולכת העצים. וכהוכחת התוס' במסכת ע"ז (דף מ"א ע"א) ד"ה יוליך. ונראה מדברי רבינו שהיה לפניו הגירסא בגמרא נתערבה באחרות כגירסת התוס' וכמו שכתב רבינו בהלכה י' וז"ל ספק עכו"ם אסור ספק ספיקה מותר, וכן גירסת התוס' במסכת זבחים (דף ע"א) ועיין בש"ך סק"י ובט"ז סק"ח יעו"ש, ועיין בכ"מ שכתב איך היא דעת רבינו בזה וזה גורם ודבריו מבוארים בר"ן, ועיין בש"ך שהשיג על דברי הכ"מ וק"ל: הלכה טז

וכן אבני מרקוליס אבן הנראית שהיא עמו אסור בהנאה עכ"ל, המקור מזה הוא במסכת ע"ז (דף נ') ופסק רבינו כחכמים דאמרי את שהוא נראה עמו אסור ואת שאינו נראה עמו מותר, ועיין בגמרא דפרכינן וסבר ר"י שתים מותרות והתניא ר"י אומר שתים בתפיסה אסורות ג' אפילו מרוחקות אמר רבא לא קשיא כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי שתי תפיסות כגון דאיכא גובהה ביני וביני ע"כ, ועי"ש בפירוש רש"י ז"ל דסבירא ליה דכי בעו רבנן שיהיו מקורבות היינו דוקא בדאיכא גובהה היינו תל מפסיק בינם למרקוליס, אבל היכא דליכא תל אפילו מונחים בסוף ד' אמות של