לחם אבירים קכז

פרק ב הלכהה ח

עיין בלח"מ וכל דבריו מבוארים ברש"א במס' חולין על דברי התוס' דט"ז ע"ב ד"ה "א"ש" ומ"ש המ"מ דאפילו באמר ברי לי שלא דרסתי שחיטתו פסולה מבואר כן שם בתוס' הנ"ל: פרק ט הלכה ח

וז"ל הכ"מ וכתבו המפרשים וכו' ובאמת נראה דרבינו נמי סובר כן דהלא כתב בהלכה י' וז"ל זכרים המנגחין זה את זה וכו' נפלו לארץ חוששין להן א"כ מוכח בכה"ג ס"ל נמי לרבינו אפילו בפחות מי' טפחים ג"כ חוששין ועיין בתוס' חולין דנ"א ד"ה נפל ובר"ן שם וק"ל: פרק יג הלכה יב

שחט מקצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה ע"כ, המקור מזה כמ"ש הכ"מ בחולין (דק"י ע"ב) בעי ר"ה הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנין מהו מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך או דלמא כיון דבידו למיגמר שחיטה תקח לך קרינא ביה וחייב בשילוח הקן ע"כ, עיין רש"י שם דפירש שחט מקצת סימנים אאפרוחים קאי ובאמת משמע כן לשון הש"ס דקאמר וכן צ"ל בדברי רבינו דקאי אאפרוחים דאם ניחא דקאי אאם עצמה יקשה על רבינו קושית הר"ן אמאי אינו לוקה מ"ש מאם טרפה וכמ"ש רבינו בעצמו בהי"א וז"ל שם היתה האם טרפה חייב לשלחה, ומכח קשיא זו צריך לפרש גם בגמ' דקאי אאפרוחים. ולא ידעתי מי דחקו להר"ן לפרש בדברי רבינו דקאי על אם עצמה ומטעם זה הקשה עליו כנ"ל הש"ס שביק להו מטרפי א"כ מוכח דקאי אפרוחים ובפרט דגירסת הר"ן היה ג"כ כמו הגירסא שלפנינו היינו שחט מקצת סימנים ולא כמו דגריס הטור בש"ס מקצת סימניה. וצע"ק. ומ"ש רבינו דאינו לוקה מחמת דהאיבעיא נשאר בתיקו והגם דספק דאורייתא לחומרא מ"מ אין לוקין על הספק. וק"ל: פרק יד הלכה יב

לפיכך אין מכסין בזבל גס וחול גס וקמח וכו' ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בהם מפני שנקרא עפר וכו'. ור"ל אע"ג דרשב"ג ס"ל דדוקא דבר שמגדל צמחים מכסין בו וכדאיתא התם במשנה וכן אר"נ אר"ח דאין מכסין בו אלא בדבר שזורעין בו ומצמח מ"מ מכשיר רבינו בשחיקת הזהב אעפ"י דאינו מגדל צמחים מחמת דפסק כרבנן בברייתא היה מהלך במדבר וכו' דפליגי על רשב"ג וס"ל אעפ"י שאינו מגדל צמחים מ"מ מכסין בו ועיין בר"ן. וק"ל: הלכות תרומות פרק יג הלכה ד

בד"א בדבר שאין דרכו להבלל וכו'. ונראה מדברי רבינו דס"ל דקמח בקמח לא הוי לח בלח וכ"כ התוס' ביבמות דפ"ב אבל עיין בתוס' דזבחים (דע"ג ע"א) ד"ה ר"י ובמנחות (דכ"ב ע"ב) דמפרשים שם דקמח בקמח הוי לח בלח יעו"ש ודו"ק: הלכות מעשרות פרק יא הלכה יב

אבל הנותן לחמותו או לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל אינו חושש לא משום מעשר וכו' בד"א בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדרה אבל אם לא נתן חושש משום מעשר עכ"ל, עיין מזה בחולין