לחם אבירים קיט

ההיתר וכו' ר"ל דראו האיסור בעת שנפל קודם שנתמעט ואנן משערין אותו ר"ל משערין במאי דבלע הקדרה מן ההיתר כן סבירא ליה ל"ב ואח"כ דחה רש"י ל"ב מחמת הגמרא דלקמן דצ"ח דאמר הש"ס אטו וכו' כי באמת קשה על ר"א מאי עלה בדעתו לשער בליעת ההיתר ולא של האיסור, אך באמת מיירי ר"א כשראינו בשעת נפילה וראינו שהיה האיסור כזית ועכשיו אין בו כזית ורצה רב אשי לשער האיסור כמו שהיה בשעת נפילה ולשער מאי דבלע הדיקולא מההיתר וע"ז אמרו לו רבנן אטו דהיתרא בלע וכו' ולא משערין לא הבליעה מההיתר ולא הבליעה מהאיסור רק הכל כמו שהוא עכשיו לפנינו ור"ל דר"א רצה לשער כמו ל"ב דבגמ' דהכא דס"ל בראינו האיסור כמה נפל משערין במאי דבלעה הקדרה וע"ז אמרו לו רבנן אטו וכו' לכן דחה רש"י ז"ל ל"ב דגמרא מחמת הגמרא הנ"ל דצ"ח. אך לפ"ז קשה על הרמב"ם דפסק כנ"ל. אולם באמת י"ל דהגמרא זו דאמרי' דמשערין במאי דבלעה הקדרה פליג על הך גמ' דלקמן והרמב"ם פסק כהגמרא הזה דמשערין האיסור כמות שהוא דכיון דהשיעורים מדרבנן הקילו ועיין לח"מ כן נראה לי בכוונת רש"י ועיין בביאורי הגר"א ביו"ד דכתב לפרש בפירוש רש"י דמיירי בלא ראינו ור"ח מיירי דראינו האיסור בשעת נפילתו והוא עכשיו כמו שהיה ולא נצטמק וההיתר נצטמק ולכן מצטרף בליעת ההיתר וכן פירש הב"ח אך מלשון רש"י לקמן ד"ה סבר דכתב והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת משמע דמיירי שם בלא ראינו ומוכח הפירוש כמ"ש בשם הרשב"א. וכן יש להוכיח דהלא רש"י ז"ל כתב בתחלת דבריו אם ראינוהו שנפל לשם קודם שנתמעט א"כ מוכח דהאיסור נתמעט ג"כ. ועוד קשה דהאיך אפשר לומר דרש"י מיירי בלא ראינו ור"ח מיירי בראינו דהלא רש"י קאי לפרש דברי ר"ח וע"ז כתב רש"י ועיקר הדבר וכו' מחמת הגמרא דלקמן דר"א דאמרו שם אטו וכו' אבל לדברי הגר"א דרש"י מיירי מקודם בראינו א"כ מאי דכתב רש"י אח"כ ועיקר הדבר א ג"כ אראינו ועיקר חסר מן הספר לכן הנראה לפרש כמ"ש. ועיין ברא"ש ובטור דכתבו הפסק של רש"י בסתמא. דלא משערינן במה דבלעה הקדרה דכמו כן בלעה הקדרה מן האיסור ואין לעמוד על הדבר, משמע מדבריהם דאפילו אם ראינו האיסור כשנפל ג"כ הדין כן והטעם דדילמא עיקר הבליעה מן האיסור וההיתר שנתמעט כלה ואבד מחמת האור ולכן אפילו היה בההיתר ס' קודם שנתמעט אם עכשיו אין ס' בההיתר נגד האיסור חוזר האיסור לאסור את ההיתר יעו"ש, אך באמת מלשון רש"י דכתב הכא ועיקר הדבר וכו' וכדאמרינן לקמן אטו דהיתרא וכו' ולקמן בדצ"ח כתב רש"י והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת א"כ משמע שם דמיירי בלא ראינו האיסור כשנפל וכנ"ל. ודו"ק: רמב"ם מהלכות עכו"ם פרק ח הלכה א

ומותר לאכול אותן הפירות וכו' ואותה הבהמה וכו', המקור מזה במסכת תמורה דכ"ח דאמרינן התם זה וזה מותר באכילה ור"ל להדיוט ומדסתם ותני דמותרים באכילה משמע אפילו היא שלו מותר, ועוד ראיה מדאמרינן בע"ז (דנ"ד ע"א) נעבד שלו אסור ושל חברו מותר ולענין איסור קאמר כפירוש רש"י שם וא"כ כי תנן בתמורה דנעבד מותר באכילה להדיוט אפילו בבהמה שלו מיירי דאי דחברו אפילו לגבוה נמי שרי ועיין בב"י על הטור וכ"כ הר"ן בפר"י וז"ל מדאצטריך רחמנא לאסור נעבד דב"ח לגבוה מכלל דלהדיוט שרי יעו"ש, ובזה מבוארין דברי רבינו היינו מה דכתב מותר באכילה ר"ל אף בהמה שלו וכן כתבו התוס' בע"ז (דמ"ו ע"א) ד"ה בהמה וכן מוכח מסוף דברי רבינו שכתב בד"א בבהמת עצמו וכו' הגם דהרמב"ם פסק בה' איסורי מזבח דלגבוה אפילו דחברו אסור אפילו לא עשה בה מעשה אך מ"מ לגבי הדיוט ס"ל לרבינו דמותר אפילו בבהמה