לחם אבירים קיז

אין שום מצוה וכמ"ש לעיל, וביותר קשה לי על הרמב"ם דפסק כרבא דהחליצה כשרה גם פסק כר"א דבלילה פסול לחלוץ ולכאורה סתרי דברי רבינו אהדדי. אולם אחרי ראותי התבוננתי כי לפי ההסבר של ש"ב הגאון הנ"ל אין שום קושיא דעל החולץ שפיר מתיישב התירוץ של רש"י ז"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו יען דהוא מתחייב בהמצוה וכיון דהוא יכול לחלוץ בהסנדל א"כ שפיר מיקרי סנדל שיכול להלך בו ומה דהיא אסורה ליהנות לא איכפת לן מידי והלא החיוב שלה בחליצה אינו גרוע מגט וכמ"ש לעיל ושפיר מיושב דברי רש"י ז"ל

עיין בקצה"ח בה' עדות סימן ל' סק"א. שישב דברי רש"י בגיטין די"ז עפ"י הנימוק"י פ' אד"מ וז"ל ולהכי א"ש דלרמ"א ל"ח דהא בדין מרומה הדרא לד"ת א"כ ממילא קטלינן לה כיון שהוא רמאות דהא. גט שאין בו זמן ליכא דו"ח יעו"ש, ולא זכיתי להבין דבריו. הלא מה דפריך הש"ס בגיטין גזייה לזמן ויהבי נהליה מאי הועילו חכמים בתקנתן, הכוונה דליכא למיחש שמא יחתמו העדים על גט שאין בו זמן דזה לא יעשו ורק החשש הוא שמא לאחר שנכתב הגט כתיקונו בזמן ובעדים יגוז הזמן אם כן פ"ז איך נוכל לפסול הגט מטעם דלא יכול להיות בו דו"ח הלא כיון דיש עדים על הגט נדע בבירור דהיה בו זמן א"כ היה יכול להיות בו דו"ח בשעת מסירת הגט ומה איכפת לן אם אח"כ נעשה איזה דבר שלא יוכל להיות בהגט דו"ת האם כשימותו העדים שחתמו על הגט ואח"כ יארע איזה דבר שאנו צריכים לדון אותו דבר עפ"י הגט דאם יופסל הגט מטעם דאי אפשר לקיים בהגט כעת דו"ח וזה דבר שאין השכל הישר סובל כי מטעם זה יופסל הגט א"כ גם הכא אין לפסול הגט מטעם דאי אפשר לקיים בו כעת דו"ח כמובן וצ"ע: רמב"ם הלכות נדרים פי"ג הכ"ב

אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת הרי זה קיים עד כאן. עיין בר"ן בנדרים שכתב וז"ל ולא נתחוורו לי דברי הרמב"ם בזה בפ' אחרון מה' נדרים עכ"ל, וכוונתו מדפשטינן בש"ס מדרבה כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו א"כ אין קיום ג"כ ומדוע כתב הרמב"ם בזה דיש כאן הקמה. ונלפענ"ד ליישב בפשוטו דברי הרמב"ם על מכונם. דהנה כמו שהיה שני מאמרים אחד להקמה ואחד להפרה כן היה מקודם, לזה שתי מחשבות להקמה ולהפרה דאין אדם מוציא דיבור אלא א"כ חושב תחלה מה לדבר. א"כ לפ"ז הגם דאמרינן דשני מאמרים נתבטלו מדרבה אבל המחשבות הלא לא נתבטלו וכמו דאמרינן בקדושין (דנ"ט ע"ב) מחשבה אין מוציאה מיד מחשבה ודוקא בדיבור אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אבל לא במחשבה וכיון דמחשבת הקיום היתה קודם וכמו שמוכח מהאיבעיא קיים לכי ומופר לכי וכו' א"כ מחשבת ההפרה אח"כ לא תוכל לבטל מחשבה הראשונה של הקיום. ואפילו אם נאמר לפי הנחה זו דגם המחשבה הראשונה אין בכחה לבטל השניה ונשארו שניהם היינו מטעם דמאי חזית למימר אין מחשבה מוציא מיד מחשבה דהמחשבה האחרונה לא תוכל לבטל הראשונה הלא מטעם זה אפשר לומר דהמחשבה הראשונה לא תוכל לבטל השניה וכמו דאמרינן גבי עשה דאין דוחה ל"ת ועשה דהיכא דעבר אינו לוקה ג"כ כעין זה דהלאו בעצמו דוחה העשה ורק העשה אינו דוחה מטעם דמאי אולמא וכו' אבל אם עבר אמרינן ההיפוך לכן בחייבי עשה ול"ת גבי יבום אמרינן דקני להרמב"ם. אפילו נימא הכי ג"כ מיושב היטב דברי הרמב"ם דהלא אמרינן בש"ס קיום בלב הוי קיום והפרה בלב לאו כלום א"כ ממילא הוי קיום, ואפילו נימא דגם מחשבת ההפרה לא נתבטלה בכ"ז אינה מועלת כלום דהפרה בלב לאו כלום. ואפשר יש לדחות זה דראיתי בספר אחד מן הראשונים שכחתי שמו דעל קיום שבלב לא מהני שאלה דדוקא על דיבור שייך שאלה שעוקר הדבר למפרע אולם במחשבה אינו שייך לעקור ולבטל והסברא היא נכונה מצד השכל הישר. ועפ"י הנחה זו צ"ל דבעקירת המאמר גם המחשבה שהיתה עם