לחם אבירים קיד

ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת מ"ש רישא ומ"ש סיפא אר"ח הא מני רשב"ג היא דאמר תתן לו את דמיה וכו' מתקיף לה אביי אימור דאמר רשב"ג היכא דליתא בעינא היכא דאיתא בעינא מי אמר וכו' אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי ע"כ. עיין בתוס' ד"ה אלא שכתבו לאו משום דלית ליה לרבא כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דבהדיא קאמר רבא בהילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו היכי יצא. יעו"ש ונלפענ"ד לומר דבאמת אית ליה לרבא דאמרינן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומ"מ עדיפא ליה לרבא תירוץ זה. דהנה הרי"ף מפרש הפשט מה דאמרינן לעיל (ד"ט ע"א) התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא וכתב ע"ז הרי"ף וז"ל דכיון דשיר לו קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה לו לרבו זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דלהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. וכיון דגט אשה ילפינן בג"ש לה לה א"כ גם בזה בעינן דלא יהא שום זכות להבעל בהגט דאל"כ לא הוי כרות גיטא **(והגאון רע"א זצ"ל הקשה ע"ז בחידושיו מההיא דהאומר לשפחתו צאי בו והתקדשי בו דר"מ אמר דמקודשת דלפי הרי"ף הוא אינו כרות גיטא דהלא הנייר עוד שייך להאדון לקדשה בו. ולפענ"ד נ"ל לתרץ כיון דבנייר אחד נכתב השיחרור והקדושין א"כ ממילא הנייר אינו שלו או מצד השחרור או מצד הקדושין. א"כ לא אגיד גביה. אולם לפי מה שהסביר הר"ן בסוגיא דהכותב נכסיו לעבדיו וכתב חצי חצי דאינם יוצאים לחירות יודחו דברי. דהר"ן כתב בפ' השולח כזה, וז"ל אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרינן דהכותב כל נכסיו וכו' וה"נ מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא ואעפ"י ששטר חברו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי היא משתחררת בשטר של אחר ושיחרור כזה לאו כלום הוא לפי הר"ן הנ"ל אינו משתחרר בשטר חברו ע"כ. א"כ ה"נ הגם דהקדושין שנכתב אח"כ באותו נייר מוכיחים דליכא שיורא גבי נותן אולם הלא בזה דמשחררה היא נעשית גוף אחרת וכמו דאמרינן בקדושין מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. א"כ זה דומה ממש כאילו היא המגיה.)** ולפ"ז כיון דאמרינן לעיל (דף ע"ד ע"ב) הכי השתא התם לצעורה קא מכוון וכו' לכן משום זה אינו מועיל בגט מחילת התנאי וכיון דהבעל לא יכול למחול על התנאי א"כ בע"כ צריכה להחזיר לו הגט וגם לא אפשר לה למפייס ליה בדמיה מטעם דאיתא בעיניה א"כ מה התם דרק מקצת זכות יש להרב בכ"ז אינו מועיל מטעם דעדיין אגיד גביה מכ"ש הכא דכל הנייר שייך להבעל בודאי לא הוי כרות גיטא א"כ אפילו אם נאמר דע"מ כאומר מעכשיו דמי מ"מ אינו גט מטעם דע"כ צריכה לקיים התנאי ולהחזיר לו הגט לכן אמר רבא הטעם משום דמעשה קודם לתנאי לכן אין עליה שום חיוב לקיים התנאי אבל ר"א ס"ל דלא אמרינן בגט לצעורה קא מכוון ויכול למחול על תנאו וא"כ אין להבעל שום זכות בהגט עצמו היינו דלא שייר לעצמו שום זכות בנייר הגט והתנאי שהתנה הוא כמו דבר אחר ואין שייך להגט בעצמו כי בשעת נתינת הגט נתן לה כל הנייר וה"ה כמו שהסביר הגאון בעל חת"ס על זה שהקשה מדוע אמרינן במכר שדה לעשר שנים דאין לו להלוקח רק קנין פירות מדוע יגרע זה מהמוכר שדה על מנת שיחזיר לו לזמן קצוב דבזה אמרינן דיש לו להלוקח קנין הגוף הלא גם בזה אינה מכורה לו לעולם ורק לזמן קצוב, והסביר כן דבמכר על תנאי אין שום חסרון בהמכירה והראיה אם הושלם זמן הקצוב ורוצה למחול לו על התנאי אין צריך קנין אחר א"כ מוכח דהמכירה הראשונה היתה בשלמות אבל במכירה לזמן קצוב אם יושלם הזמן אז צריך קנין אחר וגם אם יאבה המוכר שיתקיים המכירה לעולם אינו מועיל הקנין הראשון. א"כ בהקנין גופא יש שיור לבעליו לכן אין להלוקח רק קנין הגוף ע"כ. א"כ נראה מזה דיש הפרש גדול בין מכירת או נתינת דבר בתנאי להיכא דמשייר בעת הנתינה וכל החילוק ביניהם תלוי בזה דבתנאי יכול למחול והנתינה תתקיים לעולם א"כ אם הנתינה היתה בתנאי כזה שאי אפשר למחול על התנאי גם בזה אמרינן דיש שיור בהנתינה וכמו דאמרינן במכר לעשר שנים דיש שיור להמוכר היינו דקנין הגוף נשאר אצלו. לכן רבא אפשר דס"ל דבגט אמרינן לצעורה קא מכוון ואינו מועיל שום מחלת התנאי לכן לא יספיק לו תירוצו דרב אשי