לחם אבירים קיג

יש איסור על הגורם **(ויש בזה ג' חלוקים, היינו היכא דרואה שחבירו עושה איסור מחוייב הוא להוכיחו לבל יעשה עוד האיסור וע"ז יש מצות עשה מן התורה הוכח תוכיח. והיכא שאינו עושה האיסור אך יש לחוש שבוודאי יעשה יש חיוב הפרשה. והיכא שמסייע בידים יש איסור מסייע. המגיה.)** אבל בעכו"ם כיון דאין על הישראל החיוב להוכיחו א"כ אינו מחויב להפרישו מאיסור היכא דאינו גורם שיעבור העכו"ם על האיסור, א"כ אזיל הוכחת הר"ן שכתב שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע וכו' כיון דאין על הישראל שום חיוב הפרשה לעכו"ם וכוונת הר"ן להוכיח דיש איסור מסייע בישראל אבל לא בעכו"ם וכן מוכח בפירוש בש"ך ליו"ד סימן קנ"א סעיף ב' סק"ו ומבואר שם בהדיא דההוכחה הוא מזה שכתב הר"ן שהרי מחויב הוא להפרישו יעו"ש. ומ"ש דחיוב הפרשה נובע מהוכח תוכיח הגם דהמ"ע קאי על הרואה את חבירו שכבר עשה איסור וחיוב הפרשה הוא עוד קודם שיעשה חבירו האיסור בכ"ז יש לסמוך גם זה על מ"ש בתורה הוכח וכו' דמה נ"מ אם אנו רואים שחבירו כבר עשה איסור או אם אנו יודעים שיעבור בודאי על האיסור בעזרת אל אומר ועושה תם ונשלם. מסכת גיטין (דף נ"ד ע"א) **(הערות אלו עד גמירתא אשר מצאתי בעזהי"ת המגיה חתן המחבר הרב המאוה"ג זצ"ל

)** בענין קנסו שוגג אטו מזיד. ופריך הגמרא מדר"י אדר"י בדרבנן דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ר' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזר וקא קנים ר"י. ע"כ. וקשה לי טובא מכאן לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין מערבין איסור הוא מדרבנן א"כ למה דחיק הגמ' לפרש דמדאורייתא חד בתרי בטיל הלא אם אפילו נאמר דבעינן מדאורייתא אחד ומאתים כדי לבטל האיסור בכ"ז האיסור דאין מבטלין הלא הוא רק מדרבנן וע"ז קנסינן שוגג אטו מזיד א"כ קשה היטב אדר"י דס"ל דבדרבנן היינו אם עושה האיסור במזיד הוא עובר רק אדרבנן אז בשוגג לא קנסינן, והלא הכא דכל הקנס הוא רק על העירוב היינו דחיישינן שמא יערב במזיד ואז הלא אינו עובר רק אדרבנן דמדאורייתא מותר לבטל ובכ"ז קנסינן שוגג אטו מזיד. ולפלא כי אחד מהמפרשים לא העירו מזה כלום. אחר זמן רב הצעתי קושיא זו לפני אחי הגאון מו"ה יש"ר שליט"א אב"ד דק"ק הארידאק ותירץ כי דוקא באיסור אכילה סובר הרמב"ם דאיסור העירוב הוא רק מדרבנן דבעת שעושה העירוב הלא אינו אוכל ורק מכשירו לאכילה וזה מותר באיסור אכילה אבל באיסור הנאה גם הרמב"ם מודה דאסור לערב מדאורייתא. דבעת שמערבו הלא הוא נהנה. אח"כ מצאתי כזה בס' חוו"ד סעד לדברי אחי הרב שליט"א. שתירץ על קושית הש"ך בסימן צ"ט סקי"ט שהקשה על המחבר שכתב דבאיסור דרבנן מרבה עליו ומבטלו מא"ח דסתם שם המחבר דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בשמן אחר ואין בו ס' לבטלו יש מי שאומר שאין להוסיף עליו לבטלו, ותירץ ע"ז החוו"ד דשאני איסור אכילה מאיסור הנאה, היינו דבעת שמערב נהנה במה שמבטלו כמו שאסור לפטם בהמה באיה"נ דאין לך מבטל גדול מזה דהא הבהמה תהיה מותרת אח"כ וה"נ אין לך הנאה גדולה מזה שמרבה ההיתר במה שזורק האיסור לתוכו עכ"ל, ולפ"ז כיון דאיסור ערלה הוא איה"נ לכן גם הרמב"ם מודה דאסור לערב מדאורייתא

(דף ע"ה ע"א) ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת