לחם אבירים קיא

הרמב"ם אינו כן וכנ"ל, ודע דמה דגרסינן בגמרא ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא אע"ג דלא קא מפקא זיקא טרפה, זה לפי גירסת הרי"ף דס"ל דלית הלכתא כר"נ דס"ל דאם אין מכה בדופן מהני בדיקת פושרים ולכן ס"ל דהלכה כרבא דאפילו לא מפקא זיקא טרפה אבל להרמב"ם אינו צריך לגרוס כזה כיון דס"ל דהלכתא כר"נ וכן צריך לגרוס ואם לא מחמת ריאה היא וטרפה, וכן נ"ל דהרי"ף סובר ג"כ דהיכא דאיכא מכה בדופן אינו צריך בדיקת פושרים וכדמוכח מדברי הר"ן ועיין בביאורי הגר"א דכתב דהרי"ף סובר דהיכא דאיכא חכה בדופן צריך נפיחה ולבדוק בפושרין, ונראה שהיה גירסתו כן בהרי"ף אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן ונפחינן לה אי לא מפקא זיקא מחמת דופן היא, אבל באמת מדברי הר"ן לא מוכח כן רק שהיה גרסתו בהרי"ף אי איכא מכה וכו' אע"ג דלא מפקא זיקא טרפה, וכן נראה מהמחבר בשו"ע יו"ד סימן ל"ט סעיף כ"ב שכתב להדיא דאם יש מכה בדופן כשרה וא"צ בדיקה ועיין ברא"ש פא"ט סימן כ"ב ושיטת הראב"ד דביש מכה בדופן צריך בדיקה ובאין מכה בדופן לא מהני בדיקה יעו"ש

(נ"ו ע"ב) יצאו ב"מ ולא ניקבו כשרה ארשב"י ל"ש שלא הפך בהן אבל אם הפך בהן טרפה וכו' עיין פירוש ר"ג בגליון וז"ל כלומר שבן אדם לא נגע בהם ונכנסו מעצמן ב"מ, ובזה נסתרו דברי מרן מהרש"ל דכתב באו"ש בתרנגולת שיצאו ב"מ דרך נקב בית הרעי והוחזרו טרפה כיון שיצאו דרך מקום צר א"א שיוחזרו כסדרן לתוך המעים, ובאמת הלא מהגמ' משמע דכשר דאי נימא דטרפה היה לו לומר ל"ש אלא שלא הוחזרו אבל הוחזרו טרפה, א"ו מדקאמר ל"ש אלא שלא הפך בהן משמע אם הוחזרו מעצמן כשר ולא כמ"ש מהרש"ל. וכפירוש של ר"ג הנ"ל עיין ברי"ף בפא"ט ניקב קרום של מות קרמא תתאה וטרפה קרמא עליונה כשרה ועיין בר"ן וז"ל ומדברי הרי"ף נראה ואע"ג דלא אינקב אלא תתאה לחוד טרפה וכן הם דברי הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה. ור"ל דגירסת רש"י היה בהגמ' כמו. שלפנינו ואמרי לה עד דאינקב תתאה אבל גירסת הרי"ף והרמב"ם היתה ואמרי לה קרמא תתאה ופסקו כל"ב וגירסת הר"ן היתה בהרמב"ם כמו שלפנינו אם ניקב העליון הסמוך להעצם בלבד ה"ז מותרת ואם ניקב התחתון הסמוך למוח טרפה, א"כ לפי גרסא זו משמע כמ"ש הר"ן וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות שלו. ומ"ש הרמ"א על הר"ן דאדרבה מדברי הרמב"ם משמע דס"ל דאינו טרפה עד שניקבו שניהם ובאמת היה להרמ"א גרסא אחרת בהרמב"ם היינו כזה ואם ניקב עם התתתון הסמוך למוח טרפה וזה דעת רש"י וק"ל

(דנ"ח ע"ב) רש"י ד"ה יחר כנטול דמי. וז"ל יתר אחד כחסר והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהיא כשמוטת ירך בבהמה ע"כ. ולפ"ז אם נמצא שני טחולין אפילו דבוקין בסומכיה נמי כשרה וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ח מה"ש וז"ל שכל היתר כחסר הוא ולכן כתב בפ"ו מה"ש ה"כ וז"ל אבל אם ניטל הטחול או שנמצא שנים מותרות אפילו דבוקות בסומכיה וכמ"ש שם הכ"מ

(דף ס"ד ע"ב) רש"י ד"ה גיעולי ביצים וז"ל ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהורה ע"כ. ונראה דרש"י ז"ל סובר כשינויא קמא לקמן (דף צ"ח ע"א) דמתרץ הש"ס ה"נ בביצת אפרוח ואח"כ קאמר הש"ס פירושי קא מפרש. ומאי דאמר הש"ס אח"כ אי משום הא לא איריא וכו' זה דחויא בעלמא, ומאי דכתב רש"י שם (דצ"ז ע"ב) ד"ה ביצה של עוף טמא וכו' ע"כ צ"ל דרש"י כתב כן לפום מאי דס"ד דזה מיירי בכה"ג ולכן א"ל ראב"א לאביי למימרא דיהבי טעמא וכו' עד דמסיק הבמ"ע בביצת אפרוח ועיין בתוס' (דס"ד ע"ב) ד"ה גיעולי וז"ל והכי תניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים וכו' משמע בהדיא דגיעולי ביצים וביצים ששלקן תרי מילי נינהו עכ"ל, ובאמת לפי מאי דמוקי הש"ס לקמן (דצ"ח ע"א) דמאי דקאמרה הברייתא ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים מיירי