לחם אבירים יא

לנו היתר דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה עכ"ל, ומדלמדו דמתרפאין באיסורי הנאה דדבריהן מדמתרפאין. באיסורי תורה בשלא כדרך הנאתן ואפילו הכי סבירא להו דבאכילה אין לנו היתר ש"מ דס"ל דשלא כדרך אכילתן דאסור באיסור תורה מדבריהן אין מתרפאין בחולה שאין בו סכנה, וכן כתב השאגת אריה בכוונת הר"ן, א"כ לפי זה מחולק הר"ן עם הרמב"ם דלהרמב"ם מותר באיסור. תורה שלא כדרך אכילתן בחולה שאין בו סכנה ולהר"ן אסור, אך לפי ענ"ד נראה דנוכל לומר דהפשט הכי בדברי הר"ן, ומיהו לענין אכילה אין לנו היתר דאפשר שעשאום כשל תורה, והכוונה היינו דכמו באיסורי תורה אסור דרך אכילתן לחולה שאין בו סכנה ה"נ בדרבנן כן. אבל באמת שלא כדרך אכילתן גם באיסור תורה שרי לתולה שבא"ס. דאי לא תימא הכי למה להר"ן לומר מיהו לענין אכילה אין לנו היתר וכו', דבשלמא אי אמרינן דאיסור תורה שלא כדרך אכילתן מותר לתולה שאין בו סכנה, אם כן הוי אמינא דהכא באיסור דרבנן אפילו דרך אכילתן גם כן מותר, וכמו דמותר באיסור דרבנן כדרך הנאתן, לכן אשמעינן דאינו כן, אבל לדברי השאגת אריה דכתב בכוונת הר"ן כנ"ל, אם כן מנין היה לנו לומר דאיסור דרבנן מותר דרך אכילתן, ומה צריך הר"ן לאשמעינן בזה, אלא ע"כ צ"ל כמ"ש, וזהו דכתב הר"ן מיהו וכו', ור"ל דוקא שלא כדרך אכילתן אז מותר באיסור דרבנן כמו באיסור דאורייתא דמותר דוקא שלא כדרך אכילתן ה"נ כן, וכי תימא כיון דאמרינן דכדרך אכילתן באיסור דרבנן אסור אע"ג דשלא דרך אכילתן באיסור דאורייתא מותר. אם כן דרך הנאתן באיסור דרבנן נמי יהיה אסור, על זה באמת חולק הר"ן וכתב ואני אומר שאם באנו לחלק אפשר וכו'. ועוד נראה לי לכאורה להביא ראיה דהפירוש בדברי הר"ן כמו שכתבתי ולא כמו שפירש השאגת אריה, דכתב הר"ן מיהו לענין אכילה אין לנו היתר וכו' ור"ל דרך אכילה אסור אפילו באיסור דרבנן א"כ מוכח מהר"ן דשלא כדרך אכילתן מותר באיסור דרבנן ואי נימא כהשאגת אריה דסבירא ליה להר"ן דאיסור תורה שלא כדרך אכילתן אסור לתולה שאין בו סכנה, א"כ לפי זה אפילו באיסור דרבנן נמי צריך להיות אסור, דבאמת איסור תורה שלא כדרך אכילתן הוי רק איסור דרבנן ומכל מקום אסור לחולה שאין בו סכנה, אם כן באיסור דרבנן נמי כהאי גוונא אסור, אלא ע"כ צ"ל דסבירא ליה להר"ן דבאיסור תורה שלא כדרך אכילתן דהוי רק דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה, אולם באמת אין מזה שום ראיה דכבר הקשו המפרשים וגם הר"ן בסוף פרק ב' דקדושין אמאי אמרינן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הא מותרת לה ליהנות שלא כדרך הנאתן, ותירצו דדוקא לגבי חולה התירו שלא כדרך הנאתו אבל לבריא אסור, ואף על פי דזה רק איסור מדרבנן בכל זה אינה מקודשת, וכמו שפסק הרמב"ם דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת וכתב שם הכ"מ על זה דדוקא חדא דרבנן כגון חמץ דרבנן ושעות דאורייתא בזה אמרינן דאינה מקודשת אבל בתרתי דרבנן כגון חמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת, א"כ ה"נ אע"ג דבאיסור תורה שלא כדרך אכילתן דאסור רק מדרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה, אבל באיסור דרבנן שלא כדרך אכילתן מותר לחולה מחמת דאיסור זה אין לו שורש מדאורייתא, ועיין בשאגת אריה (סי' עה) דמסיק דאוכלים שאינם ראוים לאכילה אסורים אף לתולה לאכול וכדעת הרא"ש מדאכלינהו אחשבינהו יעו"ש. ועיין בס' יד אברהם ליו"ד שמדחה את דברי השאגת אריה מטעם דזה לא שייך רק אם אדם בריא אכלם, מה שא"כ אם חולה אוכל אותם לרפואה לא שייך לומר דאחשבינהו יעו"ש, ועיין במג"א סי' שכ"ת וק"ל: