לחם אבירים קט

אדם פטור אבל בחמץ בעינן דיפסל מאכילת כלב קודם זמנו ואז מה"ח מותר ורק אסור מדרבנן אבל אם ראוי לכלב אע"ג דנפסל מאכילת אדם מ"מ אסור מה"ת מחמת דראוי לחמע בו כמה עיסות כשאור דאינו ראוי לאדם מ"מ הוא אסור מה"ח, א"כ חזינן דיש הפרש בין חמץ ליוה"כ דשם תליא באכילת אדם ובחמץ תליא באכילת כלב לבד. לכן יפה פסקו התוס' והרמב"ם בכותח הבבלי ביש בו כזית כדי א"פ כי שריף לו אע"ג שאין בו כזית כדי א"פ דרך טיבול ג"כ חייב מלקות, אך אפשר לדחות תירוץ זה מחמת דהכא לא שייך הטעם דראוי לחמע כי בכותח אינו ראוי לחמע לכן אין תירוץ זה מספיק. וק"ל: מסכת חולין (דף י"ב ע"ב

) עיין בתוס' ד"ה ותיבעי ועיין רש"י שם וס"ל לרש"י אפילו היכא דהיה מעשה גמורה היינו היכא דחקקו למוד בהם עפר אבל כיון דלא אמרו מקודם שיחקוק למוד בהם עפר אין מקבל טומאה רק מדרבנן ואם חקקו ואמרו מקבלים טומאה מה"ת אמרו ולא חקקו אינו מקבל טומאה כלל והיכא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו היכא דעשה מעשה דהפכו ולא אמרו הוכשר מדרבנן ואם אמרו ולא הפכו אינו מכשיר כלל. והיכא שהפכו ואמרו שרוצים שירד הטל עליהם מקבלים טומאה מה"ת לכן לדעת רש"י ז"ל אין חילוק בין מעשה למעשה ורק דתליא באמירה, ומה דאמרו בגמ' היתה עומדת בדרום ומשכה הקטן לצפון פסולה מיירי דוקא בסתם אבל היכא דאמר בפירוש שחיטתו כשרה, אבל התוס' לא ס"ל כן דלא תליא באמירה כלל אלא העיקר תלוי אם היה מעשה גמורה כמו בההיא דחקקו מקבלים טומאה מה"ת אפילו בלא אמירה כלל ואם המעשה אינה גמורה כמו דהפכו או דהיתה בדרום ומשכה לצפון אפילו אמרו בפה השחיטה שלהם פסולה ורק מדרבנן אזלינן לחומרא לכן בההיא דהפכן מקבל טומאה מדרבנן אפילו לא אמרו והיכא דהמעשה גרע טובא כגון קטן המעלה פירותיו לגג לא מכשיר לקבל טומאה אפילו מדרבנן, ולרש"י ז"ל בזה כיון דאמר אפילו המעשה היא גרוע מ"מ מקבל טומאה מדרבנן

(די"ד ע"א) תוס' ד"ה השוחט. וז"ל ופריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק לו דפסול עכ"ל. ונראה לפענ"ד דלא ק"מ כי דוקא היכא דהמומר שוחט בעצמו אז פסול אבל היכא דיש עוד אחד די בזה וכשר, וכן מבואר בתוספתא ישראל ועכו"ם שהיו שוחטין אפילו אחד למעלה ואחד למטה שחיטתן כשרה, ובזה יתורץ דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מה"ש דהיכא דשחט במזיד בשבת בפרהסיא שחיטתו אסורה אפילו למוצ"ש אפילו לאחרים דס"ל לרבינו דבתחלת השחיטה נעשה מומר, ולכאורה קשה עליו מהגמרא הנ"ל וכקושית התוס' אכן לפי מ"ש אתי שפיר ועיין מ"ש המהרש"ל ועיין בש"ך

(דל"ב ע"ב) והדר בו ר"ז. ומפרש רש"י ז"ל דר"ז הדר מהקושיא שהקשה על רבא וסביר כרשב"ל דס"ל שחט אח הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה, והתוס' מפרשים דר"ז פליג על רשב"ל וס"ל דטרפה יעו"ש וכן נראה דעת הרמב"ן והרי"ף וכ"כ הר"ן לפרש. ואתי שפיר מה שכתב הרמב"ם בה' מלכים וז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבמה"ח, ובאמת קשה למה לא העתיק ג"כ אין מזמנין עכו"ם עב"מ כדאיתא בש"ם אמר אביי ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל עב"מ ואין מזמנין עכו"ם עב"מ מ"ט ישראל דבשחיטה תליא כיון דאיכא שחיטה כשרה עכו"ם דבנחירה סגי להו ובמיחתה תליא מילתא הני כאמה"ח דמי, ולפי מ"ש א"ש דלא הביא דהרמב"ם לא ס"ל בהא דר"ל ולכן גם בזה לא ס"ל כדר"ל דלית ליה לרבינו להברייתא דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא לכן כתב רבינו דוקא אם חתך בשר אסור ועיין ברשב"א דכתב בח"ה וז"ל לזמן עכו"ם עב"מ א"נ על בשר הפורש מן הבהמה וכו' מוחר, ובאמת קשה כיון