לחם אבירים קז

י"ל הגם דרבינו ס"ל דזיעה בעלמא היא לענין מי פירות וכן ס"ל דטכ"ע דרבנן מ"מ ס"ל לרבינו דאם יש כזית בכדי אכילת פרס הוי ממשו וכדאמר ר"י בע"ז דס"ז כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי א"פ, ומה שכתב רבינו בהל' ברכות פ"ח ה"ד במי פירות דמברך שהכל י"ל דס"ל לרבינו כחו סברת התוס' בברכות (דף ל"ח ע"א) ד"ה האי וז"ל ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי א"פ ומ"מ לא מברכינן עליו במ"מ ומסקי התוס' הטעם דטעם בעלמא הוא ולא ממשות דשעורים אבל לענין ערלה דפטור ממלקות ע"כ צ"ל הטעם דזה הוה שלא כד"ה. ומה דמדחה אביי דזיעה בעלמא היא י"ל דס"ל דאפילו יש כזית בכדי א"פ ג"כ פוטר ר"י בטעמו ולא ממשו וע"ש בתוס' בע"ז דמפרשי בשם הר"א מה דאמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ר"ל דיש כזית בכדי א"פ כדמסיים שם ר"י ואז אפילו נימוח האיסור מ"מ מיקרי ממשו. ומה דאמר ר"י כל שטעמו ולא ממשו מיירי דאין כזית בכדי א"פ ולכן לא נקרא ממשו ואין לוקין ובזה הם שווים רבינו עם התוס' היינו דאם יש כזית בכדי א"פ לוקין אפילו בטעמו ולא ממשו רק דבאם אין כזית בכדי א"פ בזה הם מחולקים היינו דעת התוס' דאסור מדאורייתא וזה דאמר ר"י כל שטעמו ולא ממשו אסור ר"ל אסור מדאורייתא והטעם דאין לוקין מחמת דאין עונשין מן הדין, ולשיטת רש"י ורבינו הוה רק איסור דרבנן ונ"מ לענין נשפך והשתא אתי שפיר דפריך אביי בפסחים (דמ"ד ע"א) אליבא דר"י א"ה דכזית בכדי א"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי, ובאמת מדוע לא פריך מ"ט פליגי רבנן בשכר המדי אך באמת ס"ל לאביי בשכר המדי כיון דיש שם רק טעמא לחוד לכן אפילו יש כזית בכדי א"פ נמי אין לוקין לר"י ולכן שפיר פליגי רבנן עליה דר"א בשכר המדי אבל בכותח הבבלי דשם ניכר ממשו היינו הפרזרין. א"כ הוה טעמו וממשו לכן שואל אמאי פליגי רבנן בזה. אך לא ידעתי לפי מ"ש האיך מיירי המתניתין דתרומה דאין סופגין את הארבעים אי דשתה ב' או ג' כוסות בלא הפסק א"כ בטלה דעתו אצל כל אדם וכדאמרינן בפסחים דמ"ד לענין כותח הבבלי וכן כתבו התוס' בנזיר דל"ו לענין שכר המדי א"כ לפ"ז אין ראיה מהמשנה דתרומות לר"י דאפשר לומר דאין לוקין מחמת דבטלה דעתו אצל כל אדם ואם שהה בינתים אם כן אין כאן כזית בכדי א"פ ויוסתר דברינו הנ"ל. אולם אפשר ליישב דהכ"מ כתב בה' חמץ ומצה וז"ל לפ"ז פסק רבינו כר"א וה"פ ביש בה כזית כדי א"פ כי שריף לו אעפ"י שאין בו כדרך טיבול חייב מלקות ע"כ, א"כ מוכת מזה דרבינו ס"ל בשכר המדי נמי אע"ג דאם ישהה בינתיים לא יהיה כזית בכדי א"פ מ"מ אי אתרמי ושתה בפ"א שני כוסות חייב ואם כן הכא גבי ערלה הגם דאמרינן זיעה בעלמא הוא ורבינו ס"ל טעם כעיקר דרבנן מ"מ אי אתרמי ושתה כמה כוסות בפ"א ס"ל לרבינו דחייב מלקות, ועוד אפשר לומר כיון דהכא מיירי במי פירות שנסחטו בלתי תערובות מים א"כ אפילו ישתה כוס אחד היינו כדי רביעית ג"כ יהיה כזית כי הלא אין כאן תערובות כמו בשכר המדי, וכ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם דס"ל דאם יש כזית בכדי א"פ לא אמרינן דנתהפך ההיתר לאיסור לכן לדידיה צריך שיאכל מן ההיתר כדי א"פ בכדי שיהיה כזית מן האיסור, אבל לדברי הרא"ש פגה"נ סימן ל"א בשם הר"ח ובתוס' שם בשם הר"א נוכל לפרש דשתה מהמשקה רק כדי כזית מכל המשקה. ולכאורה קשה לי על התוס' הנ"ל שהקשה דילמא טכ"ע דאורייתא ובאמת הא אמר ר"י בע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין א"כ שפיר קאמר אביי דזיעה בעלמא הוא ואפילו אם נימא טכ"ע דאורייתא בכ"ז אין לוקין מחמת דאין עונשין מן הדין וע"כ צ"ל דהתוס' מפרשים דיש הכא כזית בכדי א"פ א"כ לא שייך בזה אין עונשין מן הדין כיון דבלא"ה אסור מדאורייתא דיש בזה:

כזית בכדי א"פ ולכן אף אם ישתה חצי שיעור נמי אסור מה"ת לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה אפילו בתערובות ועיין פ"ת סימן תמ"ב