לחם אבירים קו

אלא אף למעשר נמי אסורה וכמו שכתב רבינו בהל' "אבות הטומאות" פי"ג ה"ב ועיין תוס' חולין (ל"א ע"א) ד"ה ואסורה, ומה שפסק רבינו כרב אע"ג דרב ור"י קיי"ל בכ"מ דהלכה כר"ש עיין יישוב ע"ז בכ"מ ודבריו מבוארים בר"ן פ"ב דחולין (דף ז' ע"א) ועיין מה שכתבנו, בחידושנו על הרמב"ם בהל' שחיטה פ"ב הי"א מענין זה יעו"ש. סליק: חידושים על הש"ס באיזה מקומות מסכת פסחים לדף (דף כ"ד

) אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אכל חלב חי שהוא פטור עיין רש"י שם ד"ה חלב וז"ל חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ"ש אוכל חלב חי, וכוונת הכ"ש הוא זה, דזה דהניח חלב ע"ג מכתו לגבי דידיה שיש לו מכה הוה דרך הנאתו רק כיון דלכ"ע חלב אין דרך הנאתו לרפואה אינו לוקה וכ"ש אוכל חלב חי דאף לגבי האוכל נמי אין דרך אכילתו. וכזה מבואר במ"ל בהל' יסודי התורה. עוד גרסינן שם אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אינו לוקה עליהם אלא דרך אכילתן וכו' א"ד אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וכו' אר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד ואילו מתותים ורמונים ותאנים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן אמר לו אביי בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל להו דרך הנאתן שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא עכ"ל הגמ'. ועיין בתוס' שם ד"ה אלא וז"ל ומיהו תימא אמאי אמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ע"כ. וקשה לי לפענ"ד על התוס' דמקשי כנ"ל כאילו הוא דבר פשוט דילמא טכ"ע מדרבנן כשיטת רש"י והר"ן בע"ז וכן ס"ל להרמב"ם בפט"ו מהמ"א ה"ב וה"ג, וי"ל דקושית התוס' קאי על אביי דבעצמו ס"ל במס' חולין (דק"ח ע"א) דטכ"ע דאורייתא דאמרינן שם אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' וכן בנזיר (דל"ז ע"א) ס"ל לאביי דטכ"ע דאורייתא דיליף ממשרת אבל באמת לפענ"ד לק"מ קושית התוס' דאביי משיב לר"ז דקא מביא ראיה לר' יוחנן, ור"י בעצמו הלא ס"ל בע"ז דטכ"ע מדרבנן וכמו שכתב רש"י בע"ז דס"ז אליבא דר"י. א"כ ר"י לשיטתו אין מזה שום ראיה די"ל דזיעה בעלמא הוא, אך מ"מ צדקו דברי התוס' מחמת דהתוספות מפרשים בע"ז דר"י ס"ל טכ"ע דאורייתא ולפ"ז אזלא פירכת אביו ומיושב קושית התוס' והדרא לדוכתא ועיין בספר ושב הכהן דמתרץ קושית התוס' עפ"י דברי התוס' והרא"ש בברכות (דל"ט ע"א) ד"ה מיא דסילקא יעו"ש. וראיתי להלח"מ בהמ"א פ' הלכה כ"ב שכתב וז"ל ולקושיא ראשונה י"ל דרבינו דחי הך סוגיא דבפ' העור והרוטב מקמי ההיא דבפ' כ"ש דשם אמר ר' יוחנן דאיסורי תורה שלא כד"ה אין לוקין עליהם ור"ז הביא ראיה מהמשנה ואביי אמר דאין ראיה משם וכיון דקיי"ל כר' יוחנן וכדפסק רבינו לקמן אית לן לומר דהסייעתא הוי סייעתא ופירושה דמתניתין דתותים ורמונים לא, משום דהוי שלא כדרך הנאתן כר"ז, עכ"ל. ובאמת לענ"ד לא הבנתי דבריו הלא רבינו פסק בה' ברכות פ"ח ה"ד לענין דובשי דתמרי דמברך שהכל מהטעם דאמרי' בגמרא דברכות דל"ח דזיעה בעלמא הוא כמאן כר"י דס"ל דאם שתה מי פירות של תרומה בשוגג דפטור והטעם דזיעה בעלמא היא וכן פסק רבינו בה' תרומות פי"א ה"ב א"כ מוכח מזה דהראיה של אביי לאו כלום. אך באמת