לשון הזהב שבת צח

שאסור הואיל ולא פסק עדיין דיחוי שלו והכא ג"כ לא פסק דיחוי וע"ז הוצרך לתרץ משום ששם הוקצה למצותו ולאיסורו משא"כ הכא אבל עכשיו שכ' התוס' דלא קאמר שמן שבנר ממש אלא מטפטף ומשם לא שייך לומר דלא תיקשי דהא ליכא בשום משנה וברייתא דר"ש אוסר שמן המטפטף וליכא שום הוכחה מאיזה מקום שאסור דהא לא תני בשום מקום דשמן בשעה שהוא דולק אסור באכילה דלוכח דקאי אמטפטף ולעיל קאמר לענין טילטול וזה הוצרך לומר עד שהוצרך טעם לקמן משום בסיס ולא מוכח דאסור אלא מהכא שפיר הקשו אמאי לא אמר גרוגרת וצמוקין דהוי דומיא דחיטים הנ"ל ואי לאשמעינן דאסור מטפטף לא שייך לכאן ודוק זה הנ"ל בפירוש דבריהם ברור אבל נ"ל לתרץ קושייתם זה ואפשר אף הם רמזו אותו במ"ש תימא ב"א ולדחות אף פירושם לעיל דקאי אמטפטף וכשל עוזר ונפל עזור ממילא כי לענ"ד הוא רחוק לר"ש לאסור שמן המטפטף יותר ממותר שמן שבנר דה"נ יושב ומצפה דשכיח מאד לטפטף כמ"ש התו' בעצמם לעיל וגם שאר ראיות שכ' לעיל ומ"ש אני לעיל לפרש לשיטת רש"י דכאן קאי אטילטול ג"כ דוחק קצת דכאן מיירי לענין אכילה אלא נ"ל לתרץ קושייתם הראשונה בטוב טעם ומתורץ ממילא קושיא והוא שהגמ' בא לתרץ ק' חמורה אמאי דשרי החיטים הא בכוס וקערה מודה ר"ש לעיל דאסור אף לאחר כיבוי אף שכבר פסק דיחיו כיון שלא ידע שיפסק ולא הי' יושב ומצפה מכ"ש הכא גבי חיטים וביצים שעדיין לא פסק הדיחוי שלא הי' יושב ומצפה דליתסר והכא לא שייך לומר שאסור גבי כוס שאסור משום איסור כיבוי או משום הוקצה למצותו דהא פסק כל זה לאחר כיבוי ואפ"ה אסור ומשני ע"ז אין מוקצה לר"ש דליתסר היכא דדחיי' בידים בין השמשות אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק ר"ל דאקציי' על שעה שהוא דולק דאקציי' למצותו ולאיסורו ואז אף דאזיל המצוה ואיסור כיון דלא ידע ואקציי' על ב' אלו אסור משום מוקצה אבל הכא לא אדחיי' למצוה ואיסור ואל יהא דוחק לשון בשעה שהוא דולק כיון דאקציי' להדלקה לב' אלו בשעה שהוא דולק אף אם כבה תוך הזמן נשאר עכ"פ המוקצה וכצ"ל לפי' תוס' דקאי אמטפטף ועפ"ז מתורצים ב' קושיית התוס' ומתורץ נמי ק' הגמ' שמקשה והוקצה למצותו לא וכו' מי איכא שום ה"א שיהא מוקצה למצותו מותר הא לחד פי' הוא מדאורייתא בסוכה אבל כיון דמיירי לאחר שאזל האיסור אלא שאקצה תחילה למצותו ולא ידע שליזול שפיר י"ל דשרי רק בנר אסור בכוס משום שאקציי' לשניהם וע"ז מקשה מסוכה דשם אסור אף שנפל תוך שבעה כמ"ש בגמ' שם בבביצה ודוק כי נ"ל ברור ואמיתי ועמ"ש תוס' בסמוך ועל חוג זה סובב כל הסוגיא ביותר נאות ודוק:

בתוס' בד"ה עד מוצאי י"ט האחרון וכו' עד לא אתיא עיין בע"ב בתוס' אמר לי' מנרתא שאני שהקשו ג"כ כזה ותירצו באופן אחר ע"ש ולכאורה סותרים דבריהם אבל כד דייקת דבריהם ממש אחת ויתפרש נמי היטב תירוצם דהכא שהוא מרפס איגרא לפי פשוטו דלא מצינו בכל הש"ס חד בבא שיהא מקצתה כחד תנא ומקצתה כאידך ואפילו רישא וסיפא מקשה תמיד אזה אם לא במקום שאין ברירה אמנם מקודם נפרש דבריהם דלשם שכ' לבסוף ולהכא אין להוכיח מסוכה אנר שהוא למותר אלא משום שכ' דבסוכה הוקצה למצותו דחמיר שפיר אמרינן הואיל והוקצה ביה"ש וכו' משא"כ בטילטול דנר ויוקשה לך דהא ר"ש מתיר אף לאכול מותר השמן שבנר דלענין אכילה הוקצה למצותו ביה"ש שיש בו ביטול מצוה ע"ז כ' דודאי ר"ש שרי אף בזה אלא דכאן רצה להוכיח דאף בטילטול נר סבר כר' יהודא דכולא שמעתתא שם מיירי בטילטול ומשום דסבר ר"י כר' יהודה בסוכה דהוקצה למצותו ביה"ש אין להוכיח דבטילטול נר סבר כר' יהודא כיון דבזה אמר אמרו הלכה כר"ש:

והכא דהקשו אר"ש גופא נשמרו מזה דלא תימא דבהוקצה למצותו ביה"ש דחמיר טפי מודה ר"ש לכך דייקו להקשות ממותר השמן שבנר שג"כ הוקצה למצותו ואפ"ה ר"ש מתיר וא"כ היכי מצי הברייתא כר"ש ואהא תירצו כמ"ש שם והוא לאו דברייתא אתיא כר"ש אלא דתנא דברייתא סבר בסוכה דעלמא כר"ש דשם לא הוקצה למצותו אלא מחמת איסור וכן בסוכת חג בחג שהוקצה למצותו ממש מודה ר"ש אף בנפלה כיון שלא ידע אבל בהך דהוקצה למצותו ביה"ש דידע שלא יוקצה למחר לא סבר תנא דברייתא כר"ש אלא כר' יהודא משום דחמיר טפי וזה שכ' לא אתיא כר"ש ר"ל דלא סברא כר"ש בזה כמו שכתבתי שם לר' יוחנן ודבריהם אחדים ודוק:

ברש"י בד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון והכא מוקצה למצוה איכא ר"ל אף בנפל תוך החג ממנו אסורה כדמייתי בסמוך משוין בסוכת החג דמיירי בנפל אפ"ה אסור דומיא דשאר י"ט דשרי דאיירי בנפל ודאי כמ"ש רש"י בסמוך והוא בגמ' שם בביצה ומוכרח א"כ מוכח דגם בהוקצה ביה"ש ראשון משום מצוה אסור כל ח' אף דאזיל המצוה דהוי רק מוקצה מ"מ ודוק:

בא"ד דאי משום סתירת אהל וכו' לכאורה צ"ע דרש"י בעצמו כ' שם דבפירות ושאר נוי ליכא משום סתירה ע"ש גבי אין בודל כל ביה"ש והוא מוכרח דאל"ה לא שייך אין בודל ביה"ש כמו בעצי סוכה דלא מהני כיון שעכ"פ אסור ביה"ש משום סתירה ע"ש בביצה בסוף שמעתא וצ"ל דודאי יש בהו משום סתירה כיון דהוי בסכך מידי דהוי אכל הסמוך לסכך דאסור משום סתירה כמ"ש בביצה אבל שם מיירי בהתנה לומר אינו בודל כל ביה"ש מהם א"כ גלי דעתי' שאינו מבטלו שם לסכך רק לפי שעה שוב לא שייך בהו ג"כ סתירת אהל כמ"ש בגמ' בביצה באסירייתא אף שסמוך לסכך לית בהו סתירה ופירש"י כיון דלא היתר החבילה גלי דעתי' שלא הניחו לשם סכך מכ"ש הכא דהתנה בהדיא משא"כ ברישא דלא התנה ס"ל לרש"י דגם בפירות יש בהו משום סתירת אהל לכך הוצרך לתרץ כאן:

ונ"ל דלהכי הוצרך רש"י לסברא זאת ולדחוק ולא קאמר דלית בי' כלל משום סתירה כמ"ש התוס' שם דבזה סברא מתורץ היטב ק' התוס' בד"ה עד מוצאי י"ט האחרון שתירוצם דחוק מאד כמ"ש למעלה ואף לפמ"ש אני לעיל פירושם הוא דחוק קצת אמנם לפי שיטת רש"י לק"מ דלהכי אסור בי"ט האחרון משום איסור סתירת אהל ולא משום מוקצה כלל ואיסור י"ט האחרון לא מיירי