לשון הזהב שבת צג

חי אצל המת שרי לעשות ומאי צריך להא דאמר רב שמואל ותנא שילא מרי אמנם דבהפסד מרובה שרי כמ"ש ר"י א"ש הכל דלא יוכל לומר אין עושין מחיצה למת דאיך לך יותר הפסד מרובה ממת ושרי אבל כיון דהקדים דעושין בשביל חי וא"כ כיון דיכול לעשות בהיתר בשביל חי לכך אסור בשביל מת ע"ז הקשה מאי היא ר"ל דס"ד אם אין שם חי אסור א"כ הוי ה"מ ע"ז משני אפילו אין שם חי יכול לעשות תקנה כדאמר ר"ש וכו' לכך אסור בל"ז ובזה נמי מתורץ ק' שנית דאדרבא הלשון תירגמה א"ש טפי דר"י ס"ל תמיד אסור אף בה"מ כבר פירשה רב הונא שיש חילוק בין ה"מ להפסד מועט והוא מדאמר עושין תחילה אלמא דוקא בכה"ג אסור וכמ"ש ודוק:

בא"ד וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא וכו' עד דמה חששו וכו' והוא תמוה אמאי לא מוכחי מגוף התירץ דמשני בכולסא ואם הוי צריך למקומו למה אסור אלא ודאי דלא הוי צ"ל ואסור משום לדש"נ ואפ"ה דוקא בכולסא אסור ובה"מ שרי ואם ידעו מזה די"ל דמיירי בצ"ל ואפ"ה אסור משום טירחא כמ"ש למעלה א"כ גם מחששו לק"מ די"ל חששו להתיר טירחא כמ"ש הת"י וצ"ל דבאמת ידעו מזה אלא דהלשון חששו לא משמע להו לפרש אלא להתיר איסור ולא טירחא ודוק:

בד"ה דכ"ע טילטול מן הצד שמי' טילטול וכו' עד וקשה לר"י דבריש כל הכלים פסיק רב נחמן וכו' הנה קושיתם זאת צ"ע דהא שם בגמ' רמי רב נחמן ארב נחמן ואמרינן סתמא הדר בי' רב נחמן וא"כ י"ל דמההיא הדר מה שפסק כראב"ת אלא שתוס' אזלי הכא לשיטתייהו דהתם שכ' דמאחרת הדר בי' ע"פ הכרעה מפ' תולין דמייתי בסמוך והיינו ע"פ תירוצם הכא דלא מוכח מכאן מידי אבל לפי ה"א עכשיו דמוכח מכאן דשמי' טילטול נאמר מכח הכרעה דהכא דמההיא הדר ולק"מ ואם כוונתם דא"כ יוקשה מפ' תולין ארב נחמן ואהך דהכא א"כ היינו קושיא דבסמוך ואמאי הקשו ב' קושיות וצ"ע ויש ליישב דבאמת סמכו אפ' תולין וודאי רב נחמן מאחרת הדר וכנ"ל אלא שעוד הוסיפו להקשות ארב אדרב גופא ודוק:

דף מד ע"א בתוס' בא"ד ומוקי לה רב התם בשוכח וכו' הך אין לו פי' בקושיא אם לא שנאמר שהוא כמו אע"ג דמוקי רב התם וכו' והוא דוחק אמנם נראה שכוונתם להקשות רב אדרב כי לולי זאת היינו יכולין לומר שרב לא סבר כהך משנה בפרט דתנאי פליגי בזה לכך מייתי דרב גופא מוקי לי' בשוכח משמע דס"ל הכי וכן משמע הלשון שהתחילו בקושיא אמאי אמר רב הכא טמ"צ ולא כ' אמאי אסר לכך סיימו ומוקי רב התם להקשות אדידי' ומ"ש אח"כ ואפי' רבנן דראב"ת שרו וכו' היינו ליותר חיזוק הקושיא אף א"ת שאף אם פי' המשנה בשוכח לי' לא ס"ל אלא כרבנן אפ"ה קשה דאפי' רבנן שרו ודוק:

בא"ד ופי' בקו' לקמן דאסור משום טמ"צ וכו' וכ' המהרש"א שאין שם לפנינו ברש"י אמנם ברש"י שהבאתי בד"ה ונוטלין משמע להדיא דאסרי משום שמזיז עפר שעליהם והוי טמ"צ ע"ש ודוק:

בא"ד ומותיב מהטומן לפת וכו'. עיין במהרש"ל ומהרש"א שדחה דברי מהרש"ל ולענ"ד דברי מהרש"ל נכונים ומכוונים באמת בדברי התוס' כי לשיטת המהרש"א הוא רחוק ואין בו רמז בדבריהם וגם אין בו קושיא שיצטרך תוס' לתרץ דכמה פעמים איכא תיובתא בש"ס שאין לו תירוץ כלל וגם לשון ומותיב וכו' ודסתם לפת וכו' ולהכי חשיב וכו' מראין להדיא כדברי מהרש"ל וכן למדתי בישיבה והוא דקשה בשלמא לרש"י לא קשה מאי מקשה ואסיק בתיובתא דילמא מיירי ג"כ בדצה ושלפה דרש"י מתרצה שם בפירוש בד"ה וניטלין וכו' ע"ש דכיון דאינו מגולה רק מקצת עלין א"א שלא יטלטל העפר שעל השאר המכוסה והוי כמו פוגלא מן מטה ולמעלה בפ' תולין ולא דמי לסכין וסליקוסתא דכולו מגלה לכך מהני דצה ושלפה משא"כ התם אבל לפי' התוס' דטילטול מן הצד שרי לשמואל ור"ה ולא אסור אלא משום גומא מאי מקשה ואסיק בתיובתא דילמא גם שם מיירי בדצה ושלפה ע"ז כ' משום דסתם לפת וכו' להכי חשיב לי' תיובתא ר"ל אף על פי שי"ל כך כיון שאין מסתבר לומר כן חשיב לי' תיובתא:

והוסיפו לכתוב ור"ה ושמואל הוי ידעי וכו' הוא לחזק פירושם שאדרבא יותר מתפרש לפירושם הגמ' דלפירש"י שאין להם שום תירוץ קשה לומר שר"ה ושמואל לא ידעי המשנה משא"כ לפירושם א"ש ודוק:

בגמ' ת"ר מותר השמן וכו' לפי פשוטו משמע דבא לפרש דמתניתן אתיא כר"י ולא כר"ש אמנם לפי' התוס' דלעיל במשנה אתיא נמי כר"ש ובא לומר דמתניתן מיירי בשעה שנר דולק ונ"ל דמשום זה נמי דחקי תוס' לעיל לפרש כן מדלא אמר מתניתן דלא כר"ש וק"ל:

בתוס' בד"ה שבנר ושבקערה וכו' עד ואומר ר"י דנ"ח עיקרו להנאתו וכו' עד יושב ומצפה וכו' לכאורה נ"ל דב' תירוצים הן א' דנ"ח מקצהו לגמרי כיון שבשעת מצוה אסור בהנאה משא"כ בנ"ש וסוכה דבשעת מצוה הוא נהנה אינו מקצהו לגמרי ממנו ותירוץ הב' דנ"ח משום חביבות הנס אינו יושב ומצפה דרוצה שידלק כולו משא"כ בנ"ש וסוכה והוא דוחק וגם ה"נ נימא משום חביבות מצוה לכן ע"כ צ"ל דה"פ דהתם מקצהו לגמרי דעיקר מקצה לאו להנאתו וש"ת דסוף סוף אינו מקצהו אלא על שעת מצוה ע"ז כתבו משום חביבות הנס הוא מקצהו לגמרי ממנו ושוב אין יושב ומצפה אבל נ"ש עיקר מצותו הוא שידלק בשבת וישתמש לאורו א"כ אינו מקצהו לגמרי וש"ת דעכ"פ הוא מקצהו משאר הנאות ע"ז כ' כיון שאינו מקצהו לגמרי שוב יושב ומצפה מתי תכבה ותגמור המצוה ויהנה ממנו אף שאר הנאות ולא אמרינן אגב חביבות המצוה אינו יושב ומצפה כיון שאף בשעת המצוה אינו מקצהו לגמרי מהנאתו דהרי עיקרו הוא להנאתו נמצא עיקר חילוק התוס' בין מקצהו מתחילה לגמרי אף מהנאתו לאין מקצהו מהנאתו ודוק:

ועפ"ז יצא לי תירוץ נכון על קושיות האחרונים דברי הש"ע אהדדי שבי"ד סי' צ"ט פסק דאיסור דרבנן אם נתערב מותר להוסיף עליו ובא"ח סי' תרע"ז גבי שמן של נ"ח שנתערב פחות מס' פסק שאסור להוסיף עליו ועיין בט"ז וש"ך ומ"א שהשאירו בצ"ע והנך רואה בעיניך מדברי התוס' בכאן והוא מוכרח שחמור אף מסוכה שאסור מדאורייתא מכ"ש שיהא כמו איסור דאורייתא כיון