לשון הזהב שבת צב

שם לק"מ אלא אף לפירש"י לק"מ דכיון דלא ידע דניצוצית אין בו ממש וא"כ כיון שמקבל להדיא הניצוצית שהוא דבר שאינו ניטל אף שהוא גם לצורך דבר ניטל שייך לאסור ולא דמי לדבש דלקמן כיון שאינו מקבל בתוכו אלא ניצוצת וכן משמע להדיא לשון רש"י שם אמנם לבתר דאסיק שאין בו ממש ואין מקבל כלל הניצוצת בתוכו והוא רק לדבר הניטל שלא ידלק מה שתחתי' הוי ממש לצורך דבר הניטל ודוק:

. בגמ' א"ר יצחק כשם שאין נותנין וכו' נראה לפמ"ש דר' יצחק הוא עיקר דמפיק מסברא חיצונה דלעיל דאפי' במקום פסידא לא שרי לטלטל לצורך דש"נ אבל במקום דליכא פסידא י"ל דלכ"ע אסור כנ"ל אלא דלרב הונא לקמן בסוף מכילתין בהפסד מועט אסור כדמשני בכולסא אבל לר' יצחק אף בהפסד מרובה אסור לכך אקשי לי' כל הנך קושיות ומשמע לי' כן מדאמר כשם שאין נותנין וכו' ושם אסור אף בהפסד מרובה משום בכ"מ לכ"ע כמ"ש התוס' כן בדש"נ ואף שאינו מוכרח כ"כ להקשות י"ל חדא דאל"ה מאי אתי לאשמועינן וגם סמיך אפ' משילין דאית ליה לר' יצחק גבי מכסין פירות מפני הדלף דשם הוי סתמא הפסד מרובה וא"כ ודאי גם כשם דהכא הוי דוקא לכך מקשה ודוק:

ע"ב בגמרא מני אי ר"ש וכו' והוא תמוה מעיקרא מאי סבר להקשות מוקצות נינהו כיון דע"כ אתיא כר"ש ונ"ל ע"פ מ"ש התוס' בד"ה דחישב עלייהו ע"ש ואי' בגמ' לקמן דאין מוקצה לר"ש אלא גרוגרת וצמוקים ופירש"י דאית בהו תרתי דדחי' בידים וגם לא חזי והמקשה ס"ד דגם אותן ב' חלות לא חזי משום דאסור לרדותן כק' התוס' וא"כ גם בהו אית בהו תרתי הקשה שפיר והא מוקצת נינהו אף לר"ש אבל בתר דתירץ דחישב עלייהו ע"כ חזי וכתירץ התוס' מיירי ע"ש הקשה שפיר מני ותירץ דאתי כר"י והא שהוצרך לתרץ דחישב עלייהו כיון דג"כ ע"כ משני דחזי ג"כ כתירץ התוס' ולימא רק דחזי וכר"ש ולא צריך לחישב זה אינו קושיא כיון דבחישב א"ש אף לר"י רוצה לתרץ אף לר"י רק המקשה דלא ידע דמצי אתי כר"י שפיר הקשה מני וכו' וכלומר למה הוצרך לחישב ולא משני פשוט דמיירי בחזי ע"כ משום דלוקי כר"י הא לא אתיא כר"י וע"ז משני דא"ש אף לר"י ודוק:

ברש"י בד"ה זה זוקף מטתו וכו' עד ודוקא נקט חם להם מלמטה ברישא וכו' לכאורה אין פירוש לדבריו דאדרבא אם הי' נקט חם מלמעלה ברישא הי' פשיטא מלמעלה למטה אמנם שלילות דבריו דזה ודאי לק"מ דליתני חם מלמעלה ברישא דהאיך יביאו מחצלות ברישא ויחזיקו אותם על ראשם ואיך יביאו אח"כ מטות ועכשיו מיקרי ג"כ שפיר מלמעלה למטה כיון בשעת הבאת מחצלת עדיין לא הי' המטות זקופות אלא שרש"י בא לתרץ למה ל"ל כלל חם להם מלמטה לימא חם להם למעלה מביאין מטות ומחצלת להניח מחצלת על המטות זקופות בשביל החי ע"ז מפרש דדוקא חם להם מלמטה ברישא שהביאו המטות לישב ועדיין לא היו מחיצות בשעת הבאת מחצלות כי אינן זקופות והמטות הובאו לא לשם מחיצות אלא לשם ישיבה ואח"כ כשזוקפין אחר הבאת מחצלת הוי מלמעלה למטה אבל כשיביאו המטות לשם מחיצות והמחצלת לשם אהל הוי עשיות אהל מלמטה למעלה כיון שאי אפשר להביא המטות אח"כ אלא שהתוס' הקשו לימא חם להם מלמטה ומלמעלה בב"א ויביאו מטה לישב ומחצלת לאהל למעלה בב"א ואח"כ יזקפו המטות והוי ג"כ מלמעלה למטה וכ' התוס' דאפ"ה אסור דלא מינכר כ"כ לשם חי ור"ל דהוי ג"כ כמו ממטה למעלה כיון שמביאין בב"א נראה שלשם אהל הובאו וזה כוונת רישא מ"ש ברישא ר"ל ולא בב"א ודוק:

בתוס' בד"ה כבר תירגמה וכו' עד וא"ת אכתי תקשה התם וכו' ר"ל דמשמע דרב הונא אף בהפסד מרובה אסר הכא ליטול כלי לדש"נ דהא אמר פוקי ואמרו ליה לר"י ולדידיה ודאי אף בהפסד מרובה אסור כמ"ש לעיל ומוכרח מכל הקושיות שהקשה עליו וגם דאל"ה מאי חידש כולהו סברי הכי כמ"ש לעיל וגם לכאורה מוכח מר"ה ג"כ דאף בהפסד מרובה דאין לך הפסד מרובה להתיר יותר ממת דשרינן בככר או תינוק משא"כ בשאר איסורין ועפ"ז מתיישב שפיר היטב הלשון כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך דאית לך אף בהפסד מרובה אסור מדאמר כן במת וא"כ קשה מאי משני התם בשליפי זוטרי ודוק:

בא"ד וי"ל בצריך למקומו ר"ל וכן מאי דמשני בכולסא משמע אבל בהפסד מרובה שרי היינו דמוקי גם ברייתא דאסרה דצריך למקומו ואפילו הכי אסור משום טירחא בשבת כיון דהוי הפסד מועט וכן טבל לא הוי הפסד כלל דאע"פ שמשתברין לא קאי אטבל כמ"ש התוספות לעיל אלא שקשה לפי זה דאסור משום טירחא אמאי נקט טבל ועששית אפי' דבר מוכן נמי ושמא ליטלו ביד לא הוי טירחא או שמא שרי אף דהוי טירחא משא"כ ליטול דבר אחר להניח תחתיו ודוחק:

בא"ד דה"נ הוי מצי לשנוי בשליפי רברבי עמ"ש בעמוד הקודם בתוס' בד"ה טבל מוכן הוא שכתבתי לתרץ היטב זה הקושיא וכתבתי שם לפרש דברי התוס' אלו קצת בדוחק אמנם בעיוני פה מצאתי שא"צ לזה דודאי לפי מסקנת תוס' דהכא דהיינו כתירץ ר"י תירוצי נכון מאד דהאיך יוקים בשליפי רברבי והטעם משום בכ"מ קשה מטבל שהוא מוכן לענין בכ"מ וצריך לאוקמי טבל בהפסד מועט ומשום טירחא או דלא קאי אטבל מוטב יותר לאוקמא בכולסא ומשום דש"נ וקאי אף אטבל דג"כ מיירי בהפסד מועט דומיא דכולסא אבל לפמ"ש התוס' עכשיו דלדש"נ אסור אף בהפסד מרובה וע"כ מיירי הכל בצריך למקומו וע"כ האיסור משום טירחא בהפסד מועט וא"כ בלא"ה לק"מ אטבל דאסור משום טירחא ועיקר ק' מעששית דהוי הפסד מרובה והוי לי' למישרי טירחא שפיר כ' דלוקי בש"ר ואסור משום בכ"מ ודוק בא"ד ור"י מתרץ וכו' עד היכא דאיכא הפסד מרובה וכו' ר"ל דאף רב הונא סבר כן וקשה הא רב הונא אית לי' הכי אף במת והוא ודאי דמי להפסד מרובה וביותר קשה דא"כ אף ר"י סבר כן וזה א"א דא"כ מאי מקשה לעיל מכמה קושיות דהוי הפסד מרובה וצ"ע ויש ליישב דאדרבא מוכח קצת כן מרב הונא דמייתי עושין מחיצה למת בשביל חי שהוא מיותר ולא זו אלא שמקדימו לעיקר וגם מאי שמקשה מאי היא מאי קשה אם יש גם