לשון הזהב שבת ט

בתוס' בד"ה שניהם פטורין עיין במהרש"א שמפרש ולא ביאר היטב דודאי היינו יכולין לומר במשנה דבאמת חייב חטאת ופטורין קאי אמזיד דודאי פטורין ממיתה והא דהוי ב' שהן ד' ה"א באמת כולהו לחיובא ב' לחיובא כשעשה כל המלאכה ושהן ד' שלא עשה כל המלאכה ואפ"ה חייב חטאת אבל על הגמ' מקשה שפיר כמ"ש התוס' ובזה נלע"ד לתרץ היטב מ"ש התוס' ולא פריך שיתחייב הראשון וכו' דמשמע הלשון שזה מן התירוצים ואינו שייך לעיל ולפמ"ש הוא נכון דכיון שיש לפרש המשנה כן א"כ היא גופא קשה למה לא מפרש הגמ' כן ולא יוקשה כלל ולכך כת' ואין לפרש ר"ל אפי' היכא שהראשון עושה כל המלאכה רק שחיסר הוצאה אין סברא שיתחייב הוא אלא על השני פריך וא"כ לא נוכל לפרש כולה לחיובא בהנחות דיוקשה כל הקושיות שהקש' תו' אפירש"י להיפך דהרי יהא ג' הוצאות לעני וג' הכנסות לבע"ה וגם לא חשיב דעני באחת כמו שהקשו תוס' אפירש"י שמפרש בעקירות כן אם נפרש בהנחות יוקשה להיפך וכפי' ריב"א לא נוכל לפרש שיהא זה שעשה עיקר המלאכה חייב אף הראשון כמ"ש התוס' ודוק:

ולפירש"י לפמ"ש נ"ל לפירש בטוב טעם הקושיא לכאן כיון דע"כ כיון שמשני דעקירות קחשיב לפירש"י ע"כ מיירי בשוגג כמ"ש בסמוך לפירש"י דעקירה לכתחילה לחוד אינו אסור במזיד מכ"ש לפי' רבותיו דפשיטת יד לחוד ודאי אינו אסור וכמ"ש לפירש"י דלהכי מפרש כל חיובי ופטורי דשבת בחטאת קאי ולהכי נמי הגמ' נקיט הלשון לידי ח"ח ולא נקט חיוב סקילה וא"כ כיון דמיירי בחטאת פריך שפיר והא אתעבידא אבל אי ה"א דמיירי במזיד ודאי לק"מ שיתחייב חצי מיתה אבל חטאת י"ל דמקשה שיביאו חטאת בשותפות ודו"ק:

בד"ה בעשותה וכו' עד ואינו אלא כפל מילי ונ"ל ליישב למה נקט כפל הלשון ויתיישב קצת ק' התו' לקמן אמאי דקאמר איתמר נמי והיינו דבאמת לשון הבריי' שמביא אינו אלא ר' אומר בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אלא שהגמ' מפרש כן דהיינו יחיד ועשה אותה וכו' שלא תאמר דממעט רק העושה את מקצתה ולא נעשית קצתה השנית כלל ולא אתעבידא מלאכה מבינייהו לכך קאמר דז"א והיינו משום דלזה לא צריך קרא מה"ת ליחייב אחצי מלאכה אלא ע"כ דהיינו שנים שעשו שכל אחד עשה מקצתה ועל זה מייתי ראי' מאיתמר נמי דאמר נזרקה מפי חבורה וכו' ומסתמא לא פליגי אר' דאמר דקאי למעט עושה מקצתה אלא ע"כ דעושה מקצתה דר' היינו שנים שעשאוה זה עוקר וזה מניח ודוק:

בא"ד אך ק' דבפ' המצניע משמע וכו' ר"ל דלפום פשטי' י"ל דה"ק מדעשותה מוכח דעושה מקצתה פטור מכח הנפש דאל"ה הוי מוקמינין הנפש לשנים שעשאוה בבת אחת אבל כיון דבעשותה קאי אשנים שעשאוה בבת אחת דקאי אנפש וא"כ מוכח דהנפש קאי אזה עוקר וזה מניח והוי מדוקדק היטב בלשון הגמ' וגם בלשון איתמר נמי אבל עכשיו שתו' דחו זה הפי' קשה נ"ל לתרץ דהש"ס מייתי דרשה הפשוטה משום דאי לאו הנפש הוי מוקמינין דעשותה אזה עוקר וזה מניח די"ל בזה מסתבר יותר לפטור מב' שעשאוה בבת אחת לכן מייתי הש"ס דרשה זאת אע"ג דהשתא דכתיב הנפש מוקמינין בעשותה אב' שעשו בבת אחת כיון דזה נפיק נמי לפטור מייתי הש"ס דרשה הפשוטה וכן מתרצינין התו' בכמה מקומות וק"ל:

בתו' בד"ה עקירת גופו כעקירת חפץ נראה לר"י דה"נ וכו' עד וא"ת ואמאי לא פשיט ממתניתן וכו' עד וי"ל דאפ"ה אסרו רבנן לפי פשוטו מתפרש דק' התו' היא דאי לא הוי כעקירת חפץ הוי גזירה לגזירה ותירצו דה"א אפ"ה אסרו והיינו דה"א דגזרינן גזירה לגזירה אבל נלע"ד שאין זה במשמע דברי התו' דעיקר חסר דהל"ל דה"א דגזרינן גזלג"ז למה כיסו הדבר וגם האיך ס"ד להקשות הא לאביי אף אליבא דאמת גזרינן גזירה לגזירה וצריך למיפשט אף אליבי' וגם אליבא דרבא אף דאית לי' כן אליבא דאמת מזה לא הי' יכול למיפשט דדילמא גזרינן גזירה לגזירה וגם האיך תלוי הך קושיא כאן אחר שפירשו דגם בהנחה תיבעי לכן נלע"ד דס"ד דתו' דלא אסר מדרבנן אלא היכא שעשה חצי המלאכה או עקירה או הנחה אבל היכא שלא עשה לא עקירה ולא הנחה אף שהוציא אינו אסור אף מדרבנן וכן משמע פשט לשון משנתינו וא"כ שפיר הקשו דא"א דעקירת גופו וכן הנחה לא הוי הנחה ולא עקירה א"כ אף אם יצא משחשיכה עם המחט לא הוי אפי' איסור דרבנן ולמה גזרינן מבע"י אטו משחשיכה כיון דאפי' משחשיכה אפי' איסור דרבנן ליכא ולכך תלוי הקושיא בכאן דאי ה"א דלא בעי אלא בעקירה אבל הנחת גופו פשיטא לי' דהוי הנחה וא"כ אם יצא במחטו משחשיכה עכ"פ מדרבנן אסור דהא עביד הנחה לכך גזרינן אף מבע"י די"ל דגזרינן גזלג"ז אלא כיון דהשתא פירשו די"ל דבעי' אף בהנחה שפיר הקשו כמ"ש ותי' דאפ"ה אסרו רבנן ר"ל אף דלא עביד עקירה ולא הנחה אפ"ה אסרו רבנן לעשות כן משחשיכה כיון דעכ"פ הוציא מרה"י לר"ה וא"כ י"ל דמש"ה גזרינן מבע"י משום גזירה לגזירה ודו"ק:

בתו' בד"ה ידו לא נייח ע"ש מה שהוקשו על פירש"י ופי' פי' אחר ולענ"ד תמי' לי טובא כי פירש"י הוא כפתור ופרח דלפי' התוס' יוקשה הא לקמן אמר אביי דלא אמרינן ידו בתר גופו גריר היכי דידו ברשות אחרת דליהוי כרשות הגוף שם לחיוב וצ"ל דלפטור אמרינן שפיר בתר גופו גריר דלא להוי כרשות זה שהיד שם וכן משמע לכאורה לקמן מדבעי מה לעשותה כרמלית והיינו משום דאינו לא רה"י ולא ר"ה אבל הוא דוחק גדול כיון דגריר בתר גופו לפטור אמאי לא לחייב לכך נ"ל דברי רש"י מוכרחים דודאי אם גופו וידו ברשות אחת שפיר הוי הנחה ע"ג ידו כמו על כתיפו דס"ל כמ"ש התוס' והיינו אע"ג דידו לא נייח ע"ג קרקע כיון דגופו עומד ע"ג קרקע וידו וגופו אחד הוי כמונח ע"ג קרקע כמו בזיז לקמן אבל היכא דידו ברה"י וגופו בר"ה או איפכא אז לא הוי הנחת ידו כלום משום דלא נייח ע"ג קרקע ואנן בעינן הנחת קרקע רק ע"כ אם תרצה לומר דהוי הנחה צריכת לומר כיון דהגוף נייח ע"ג קרקע מועיל לידו ותשדי' בתר גופו ואז הוי כמו הנחה בר"ה כיון דהגוף נייח בר"ה וידו בעצמו אינו נייח ע"ג קרקע לכך לא שדינן כלל בתר גופו וא"כ לא הוי הנחה דבאמת ס"ל לרש"י דלא שדינן לענין רשות כדאמר אביי בסמוך וגם