לשון הזהב שבת ח

עקירות קחשיב וגם פי' רבותיו דכיון לאחר שנודע כבר נגמרה המלאכה י"ל דעביד איסור אעקירה או אפשיטות יד כיון שהתחיל ויש לגזור שמא יגמור בעצמו וגם אתעביד מלאכה על ידו אבל במזיד באמת אין שייך למיחשב עקירה לחוד לאסור דהוי רק טילטול ומכ"ש פי' רבותיו ומתורץ קושית התו' היטב ודוק:

אמנם צריך לתת טעם מאי שנאיד רש"י מפי' רבותיו דודאי אינו כפי' ריב"א שחשיב מאי דעביד עיקר המלאכה והם פירשו דחשיב לי' משום דפשט ידו אף ריקנית אף לדינא הם אחד אין פירושם אחד תדע דלפי' רבותיו קאי אתי לידי ח"ח מה שהתחיל ותו' הוצרכו לדחוק ע"ש ובמ"ש אמנם רבותיו ושיטת רש"י הם בסיגנון אחד ואמאי נאיד מפירושם וביותר תימה שכ' בעצמו דברים נגדיים לפירושו ומחזק פי' רבותיו שכ' פשט העני וכו' הא חדא ר"ל לעני או שנתן לתוכה וכו' הא אידך ר"ל לבע"ה ואח"כ כתב בפי' רבותיו דהוי להו תרתי בעני וכו' דהוא יותר מסתבר לפרש שמפרש תרתי דעני באחת כמ"ש התוס' ואם באמת בא לחזק פי' רבותיו קשה חדא למה מפרש כלל פירוש אחר כיון שהי' לפניו פי' רבותיו וגם חזינן במשנה שמפרש פירושו ועמ"ש בחידושי במשנה לתרץ זה שהוא סיוע לפירושו ובזה הסיגנון אוסיף שנית ידי לתרץ שאדרבא בזה א ומוכיח פירושו והיינו שנ"ל לומר דלפי' רש"י הנחות ליכא שום איסור וכן משמע לשון רש"י שכ' בעקירות איכא למיגזר וכו' ע"ש וא"כ למה יהא אסור וגם זו דוחק לומר שאסור ולא קחשיב ואף את"ל שגם הנחות אסורין עכ"פ אינו סברא שישנה האיסור במשנה כיון שהוא פי' לב' שהן ד' אלא דלכאורה ז"א דהא קתני שניהם פטורין וכל פטורי דשבת הוא אסור כשמואל אלא דלפירש"י י"ל שניהם פטורין קאי אעקירות לחוד דקחשיב דהיינו בראשון העני פטור אבל אסור ובשני הבע"ה אבל הנחות לא מיירי ויכול להיות מותר או לא מיירי מהם משא"כ לפי' רבותיו דקחשיב תרתי לעני לא שייך שניהם פטורין ע"כ מיירי גם מאידך וקתני לאיסור מאי דלא קחשיב והוא דוחק לכך בזה סיוע לפירושו ובזה נדחה נמי פירוש ריב"א ודוק:

בתוס' בד"ה בבא דרישא פטור ומותר לא קתני וכו' ע"ש מה שתירצו ועיין בנ"י שתירץ דהכא קתני מותר מחמת איסור שבת דהוצאה ובאיסור לפני עור לא מיירי והוא סברא נכונה איך לחשוב י"ב איסורים בהוצאה כיון שזה אינו אסור מחמת הוצאה ותירץ התוס' דחוק יותר דודאי מתניתן לא מיירי בנכרי אלא דהכי מתרצי דלא יכול לחשוב זה לאיסור כיון דמשכחת לה שמותר כגון בנכרי ובזה הסיגנון תירץ הנ"י יותר נאות ונלע"ד שהי' קשה להם דא"כ מאי פריך משמואל דילמא שמואל לא קחשיב אלא מאי שמותר לגמרי משא"כ הכא דעכ"פ הוא אסור לכך תירצו דמשכחת שהוא מותר לכך פריך שפיר דה"ל לשמואל לחשוב כיון שהוא מותר עכ"פ בנכרי ואפשר הנ"י ג"כ ס"ל ע"כ כפי' התוס' אלא שבא לתרץ הרי"ף מאי שלא הביא הך אוקימתא דהכא פטור ומותר שהוא נ"מ לדינא לכך כתב דאין נ"מ לדינא כיון דהגמ' לא אמר אלא משום שבת מותר אבל משום לפני עור אסור וא"כ אין נ"מ לדינא ואי דמשכחת בנכרי זה כ' הרי"ף שם הך ברייתא נותנין מזונות וכו' וק"ל:

בתוס' בד"ה בר מהני תלת וכו' עד ותי' דהא לא איצטריך לשמואל וכו' עד כדמשני בגמ' לכאורה הוא מיותר הך כדמשני וגם הוא תמוה דעדיין לא מיתרצא מילתא דשמואל דאמר כל פטורי דשבת פטור אבל אסור הא איכא הני בשלמא אגמ' לק"מ די"ל דה"ק כל פטורי דשבת היינו דעביד מעשה אבל כאן קשה וצ"ל דבאמת אשמואל גופא לק"מ הא איכא הנך היכא קאמר כל פטורי וכו' דקי"ל אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ אפ"ה איכא למימר דשייר אלא דק' הגמ' והתוס' הוא אשמואל למה שייר הנך ולא חשיב להו דאמורא צריך לפרש דבריו וע"ז תי' הגמ' כיון דלא איצטריך לאשמועינן דאל"ה מאי תירץ פטורי דלא עביד מעשה וכו' עדיין אינו מתורץ עיקר הקושיא דלחשבי' להודיענו שהוא מותר אלא ע"כ דלא איצטריך לי' לאשמועינן כיון דלא עביד מעשה ה"נ כיון דאיכא סכנה לא צריך לאשמועינן וק"ל:

בא"ד דהא מוקי לה כר"ש נ"ל דמש"ה מוקי התם כר"ש ובאין בו סכנה משום ק' התוס' ודוק:

בתוס' בד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת וכו' ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת וכו' עיין במהרש"א מה שהקשה קושיא חמורה ופירושו בדברי התו' אף שהוא סברת המאור והוא סברא נכונה אין במשמע דברי התוס' שיהא סובל זה הפירוש וגם נלע"ד לפי סברת התוס' לעיל גבי עני ועשיר כיון דלא הוי מוכח חד מאידך שפיר יש לחשבו בשתים וה"נ לא נפיק חד מאידך דבעקירה קטנה קמ"ל אע"ג דלא הוי רק טילטול אפ"ה אסור ובעקירה גדולה קמ"ל אע"ג דעשה כל המלאכה רק חיסר מעט הנחה ברה"י או בר"ה אפ"ה פטור וזה עיקר חידוש של המשנה דאע"ג דעביד הוצאה אינו חייב בלא עקירה והנחה וא"כ שפיר חושבו בשתים אכן נלע"ד לפרש ק' התוס' כפשוטו ואי משום קושיתו דהי' צריך להאריך כמ"ש התוס' לעיל לק"מ דהכא קשיא להו למה חלקן לב' בבות הוי ליה למיתני פשט העני וכו' וכן פשט בע"ה את ידו וכו' שניהם פטורין למה לי' לאפלוגי ליערבנהו וליתננהו אלא ע"כ כדי למיתני תרתי דעני באחת ודבע"ה באחת לפרש כל בבא בפ"ע כמו ברישא ולפירש"י הא לא תני לה באחת וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ליערבנהו וליתננהו וא"ל דתני דומי' דרישא כיון דלא הוי דומיא דהתם הוי לעני בבבא אחת וכן לעשיר אבל במשנה ארישא שפיר כ' התוס' שהי' צריך להאריך והתם לא הי' יכול לערבינהו דבחדא העני חייב ובאידך בע"ה חייב משא"כ הכא דשניהם פטורין ודוק:

. ולתרץ קושיא זאת ארש"י צ"ל דאפ"ה תני כל פשט יד בפ"ע דעני ודעשיר אגב רישא אע"ג דלא הוי ממש דומיא דרישא וק"ל:

בא"ד ומפרש ריב"א וכו' עד דכוותי' ברישא חייב חטאת ר"ל דמה שאמר הגמ' דאתי לידי חיוב חטאת ועל הנחה לא שייך זה אלא דה"ק דאתי לידי חיוב חטאת ברישא לזה חשבו הכא בסיפא וק"ל: